זה ידוע שאני לא בקטע של עוּברים (דהיינו צעירים ממני). למעשה, אני אוהבת אותם זקנים בשלים ואמידים. אבל החלטתי לחרוג ממנהגי והזמנתי ילד בן 34 לבוא לפגוש אותי בקפה. הוא נראה הרבה יותר טוב מבתמונות. כל הכבוד לו - מהשניה שהיה לנו מאטצ׳ עד שקבענו לא עבר הרבה זמן ולמרות שהוא נהג שעות - הוא התקלח והתארגן מהר ובא לפגוש אותי. אוֹדה ואוֹמר שבהתחלה לא התלהבתי אבל מהר מאוד עבר לי. משהו בו. עשה לי נעים בפנים. שש שעות אחרי - ראיתי שהוא רצה לנשק אותי. נתתי לו☺️
עלם חמודות. מה שהכי מדליק אותי בזכרים זה העובדה שהם חסרי ביטחון, משקשקים ועדיין יוצאים לקרב. במיוחד למעזים לבוא מוּלי. אני יכולה לומר שהוא התרגש. ראיתי שהוא רצה לנשק אותי אז. עליתי על קצות האצבעות והושטתי לו את הפרצוף. חשבתי שזאת תהיה נשיקת ניקור כזאת. הילד פתח את הפה. הזיפים שלו שרטו לי את הפנים. ועוד. ועוד. ועוד. איזה מוזר זה לנשק מישהו אחר. הקולות הקטנים שלי לא איחרו. מצאתי את עצמי נתלית על הצוואר שלו. אמרתי לו שיש לו טעם טוב. הוא חמוּד. ממש. אבל כמובן שהוא לא אבוש. ולא מתקרב. אבל מה ההשוואה בכלל? אבוש תופס אותי מהצוואר ויודע לתמרן אותי. כל כך טוב. והוא? יש בו מתיקות ותום של החיים. ובל נשכח את הזין שעמד דום כל הדייט. מוּזר לי. אבל חדל קשקשת. אני לא צריכה לחשוב על שום דבר עמוֹק. אבוש בחופשה משפחתית. ואני מסיחה את עצמי. לא תכננתי נשיקות וחיבוקים עם הילדון. אבל. ניחא. קבענו להפגש ביום חמישי. אני צריכה שיעריצו אותי. לבינתיים. הוא לא מכאן. והוא רק עובר אורח. מתכנן לחזור הביתה בעוד חודש. והבית - רחוק. מאוד. בדיוק מה שהרופא רשם. בול בזמן. לזמן. פעמיים כי טוב ושות.