אני שוכחת כמה התקדמתי מול עצמי. הרבה זמן לא התפרקתי ככה. לא יודעת מה היה הזרז לזה. הייתי באימון. אחרי מלא זמן שלא (קיץ וזה). באתי חמודה. חדורת מטרה. ועדיין רק מטר וחצי. אנחנו מתאמנים בקבוצה די גדולה. נשים וגברים. בכל הגדלים. בכל הרמות. יאללה אני מזיעה. נהנית מעצמי. כי לא הזעתי ככה מלא זמן. האימון דינמי. מתחלפים בזוגות אחרי כל תרגיל. אני מוּל אלי כי כל השאר היו תפוסים. אף פעם לא התאמנתי מולו. אלי מתאמן באומנויות לחימה מעל עשרים שנה. אלי פי ארבע יותר גדול ממני. התחיל לדפוק לי מכות. על אמת. ועוד אגרוף ועוד אגרוף. מרוב שוק אפילו לא הגבתי (לא שיכולתי). הוא פוצץ אותי במשך כמה דקות. תכלס. לא הבנתי. כן. יש חוקים. כן אמורה להיות התחשבות בין גברים לנשים. בטח כשאין הלימה בין הגודל/משקל/מגדר. כאילו. אנחנו באים להתאמן. לא לפוצץ אחד את השני. בטח כשהצד השני לא יכול להתגונן. כי. מה הפאקינג קשר. הבן אדם מפיל אותי באגרוף אחד. בכל מקרה. אני בסדר. אבל זה הפחיד אותי. אבל ממש. אני בסדר פיזית. שום דבר לא שבור. חוץ מסימנים כחולים וכאבים נראה שאני אשרוד. אחרי המכות העיניים שלי התמלאו בדמעות. ומשהו בי עלה על גדותיו. מחיתי את הדמעות והמשכתי ״כרגיל״ למרות שלא היה כרגיל.
נשארתי עד סוף האימון. נשארתי אפילו לקשקושים שאחרי האימון. אפילו דיברתי עם אלי על המכות שהוא הכניס לי (למה?). בכל אופן. הוא אמר שהוא לא הפיל אותי ושהוא ידע לתת אגרופים אסטרטגית. אוקי. אלי.
בדרך לאוטו לא לא הפסקתי לבכות. לרעוד. עלה לי הכל. לא בכיתי ככה מלא זמן. אני לא מאמינה שפעם הייתי בוכה ככה - כל פאקינג יום. וואו.
אני בסדר. באמת. משהו במכות האלה הפעיל אצלי את העצב שמתחת לפני השטח. בכיתי כל כך שכמעט הקאתי. ובכיתי. ובכיתי. ובכיתי. ולא ידעתי למה אני בוכה. לא כאב לי שום דבר (בגוף). אבל כאב לי הכל. זהו. אפילו אבוש עלה בכל מיקס הרגשות. ופתאום לא רציתי בו יותר. שוב פעם העברתי אותו לארכיון. בכל מקרה. אני שמחה שהלכתי. אני שמחה שהזעתי. אני שמחה שאני מתמידה. ועושה דברים שלא בא לי לעשות בכלל. כמו. להתאמן. ועוד בחברת אנשים. שאני מוציאה את עצמי ועושה סושיאליזינג למרות שבטבע שלי לשבת בבית לקרא ספרים ולהקשיב לתקליטים. זהו. הילדים אוטוטו חוזרים. אני מתרגשת.