ומה עשית עם מלורי? פאק.
בא לי להעניק לעצמי פרס.
אני לא מזהה את עצמי. ומרוב שהשתניתי - אני נוטה לשכוח מאיפה באתי.
מהשנים שביליתי במיטה ימים שלמים. בגלל הדיכאון. שריחמתי על עצמי עד אין סוף. שהרגשתי חרא בגוף. בנפש. בנשמה. שהייתי בוכה (תרתי) מהבוקר עד הלילה. שהאשמתי את הכל ואת כולם - בהכל. שהייתי מסתגרת עם עצמי כי פחדתי מהצל של עצמי. קשה לי לשים את האצבע על ה-דבר שגרם לשינוי. יש הרבה. והם היו איטיים. עד בלתי מורגשים. אבל עכשיו - אני לא מזהה את עצמי. את הדברים שאני מעזה לעשות. אני בשוק מעצמי. מה זה שוק - לא מבינה איך זה בכלל קורה.
אני מרגישה שמשהו בי זז. שאני לא רואה את עצמי כמו פעם. בשחור או לבן (בעיקר בשחור). משהו בי הפשיר. לאפשרוּת. משהו בי הוריד מגננה ומעז לחלום. ולא רק בהקיץ. לא יודעת לתאר את זה. אבל אני מרגישה את זה. כאילו משהו שהיה תקוע במשך שנים - השתחרר. בכל מקרה. היפהיפ הוריי.
אני מבייצת. כמו כלבה ביחום. חולמת על אבוש מכופף אותי ומזיין לי את הטוטא עד שהוא מתפרק בתוכי. אבל. חלומות לחוד. ומציאות. לחוד. מזל שיש לי הרבה דברים להתרכז בהם. ותמונות של זין שתמיד מגיעות לכיווני. לצערם - בלי יותר מדי תגובה מצידי. הילדון - עוזב בשבת בערב לשישה שבועות (נוסע לעבוד במדינה אחרת) אבל הבטיח שישוב. חוץ מזה אני קצת חולה (נזלת ימח שמך) אבל במצב רוח יחסית טוב. זהו.
שבת. שלום. ביי