בשמש. מוכנה ״להתחיל״ את החיים מחדש. הילדים במסגרות. איכשהו יש לי שתי עבודות. מלמדת בימי ראשון. נוסעת ממקום למקום בשאר השבוע.
מתנדבת בימי שלישי וימי חמישי ובעצם בכל יום של השבוע. משוטטת בגלריות. בנמל. מתבוננת באנשים. כרטיסים לאופרה - יש. כרטיסים לפילהרמונית - יש. דייטים - יש. המכונית שלי נקיה ומתוקנת. אני מנקה. מכבסת. מבשלת (לעצמי לילדים ולגרוש). אין לי חצי תלונה. יש לי חיים מלאים בעשיה במשמעות באמנות בצדפות בסטייקים בבגדים בתיקים בנעליים בתקליטים. אבא - התעלית.
ובנוגע לאבוש - כבר כל כך הרבה זמן אני מבשילה לניתוק. כל פעם קצת יותר.
אני חושבת שזה טבעי להתלבט. להתקשות. להתאבל. ולפחד משינוי.
הפרטים - בכלל לא רלוונטיים. כתב לי. קראתי. לא עניתי. הוא יודע שאני כועסת. העברתי לארכיון. שיעשה מה שבא לו. שלא יעשה כלום. זה כבר לא מרגיש כמו סוף העולם בלעדיו. להיפך. זה מרגיש טוב. רגוע. כן. אני אתגעגע לפה שלו. לזרע שלו בתוכי. פאק. אבל כאמור, זה טבעי. אני מרגישה שהגיע זמן לפרק חדש בחיי. שלא כולל את אבוש. היה טוב וטוב שהיה. שרדתי את
הביוץ הזה. איזה קטע. אני כבר שונאת את עצמי ואוהבת את עצמי באותה נשימה (במקום רק לשנוא את עצמי). משהו טוב התיישב על המאזניים שבתוכי והכל כבר לא רק רע דוחה מגעיל ומחורבן. יש תנועה. לכאן. ותנועה לכאן. יש לי זום בעוד שמונה עשרה דקות. הייתי בינכם 💐