כמשל.
יום שישי עבר -זוועה. למרות שהתחיל טוב - בשמש. אבל מהר מאוד התדרדרתי. הגוף - אותת מצוקה ועייפות בלתי מתקבלים על הדעת. חזרו להן ההירדמויות באמצע היום. כזה שהראש נשמט והעיניים מתנתקות. זה פאקינג מוזר ומפחיד. המוח מקצר. אולי יש לי אפילפסיה? אמא. בקיצור. נאלצתי לעשות שנ״צ. כביכול - פתרון רציונלי. רק שהנייד צלצל בלי הפסקה (לא ברור איך - שמתי על שקט). הכלב הבן זונה קפץ על המיטה ונבח ונבח. ואז נבח עוד קצת. חלומות - הזיה. בקיצור. היה דוחה. התעוררתי מהסיוט הזה ונסעתי לאסוף את הבת מבית הספר ואז את הבן מחבר שלו שגר בקיבינימט. בין לבין - ריב עם הגרוש. חזרנו הביתה. ארוחת שישי אצל אמא. עצבים. ועוד עצבים. על איזה עניין עם אחותי. ולקינוח - הסעתי את הבן שעה כל כיוון (לחברה כמובן). בדרך הביתה אני מקשיבה למוזיקה מכינה את הקרקע לאיזה בכי טוב ברכב כשלפתע אני מקבלת הודעה ממספר שאני לא מכירה. גוללת לרמז- זה הקרואטי. זהו. כואב לי כל הגוף. לא ברור אם זה ממתח. או. (מהקפה/אלכוהול/סיגריות ו/או חוסר שינה). בקיצור. אה. וגם עקצה אותי פאקינג דבורה. בין האצבעות ברגליים. אל תשאלו אותי בכלל - איך. יום שני אני שוב פעם נוסעת מחוץ לעיר עם שהיה במלון. לא עניתי לאבוש. והוא במעקב אינטנסיבי לסטטוס שלי בוואטסאפ. איזה פיגור זה. אולי אבא שלח לי את הקרואטי בזמן. שיעזור לי להתגבר על אבוש. בכל מקרה. הלכתי להצית קטורת. לקרא במיטה.