אני בעבודה ומישהי מתקרבת אלי אני אומרת לה שלום. היא עונה בקול חלוּש.
ומסתובבת ללכת. פתאום אני מבינה שזאת המטפלת שאבחנה אותי. זאת שישבתי מולה במשך כמעט שנה עד שכבודה הואילה בטובה לאבחן אותי.
ד״ר עאלק. יש לה דוקטורט בפילוסופיה 😂
בכל מקרה. זיהיתי אותה בין היתר על פי הנגעים בעור. וכמובן שמייד נזכרתי שהמשרד שלה למעלה. היא נראתה אבודה מתוסכלת גמורה מהחיים. לרגע לא הבנתי איך הנחתי את החיים שלי בידיה (המצורעות בנגעים לא ברורים).
ככה זה כשחושבים שלמישהו חוץ מאיתנו יש איזה מושג עלינו.
בכל מקרה. היא לא זיהתה אותי (גם רזיתי. גם נהייתי בלונדינית. אבל בעיקר לא הסתובבתי עם ראש שפוף ובאוֹבדנוּת לא סמויה כמו פעם).
הסתכלתי עליה וריחמתי. היה נראה כאילו היא ברחה מבית האבות שאני מתנדבת בו. אולי היא ברחה משם. מי יודע. על הזין.
פרספקטיבה. ותודה לחיים שהביאוני עד הלום. שלום.