אוהבת את עצמי מחומצנת. אכן בלונדיניות נהנות יותר. ללא ספק.
אבל זה לא מה שרציתי לכתוב. נכנסתי לתמונות בשביל למצא תמונה לספרית. ולרגע לא הבנתי מי זאת הכוסית שבוהה בי מהמסך. נשארתי פעורת פה. לא מהיופי. אלא מחוסר היכולת שלי לראות את זה בזמן אמת. כל מה שאני רואה בזמן אמת - זה מפלצת. תמיד. ללא יוצא מהכלל. לא מסוגלת להסתכל על עצמי. בטח שלא באהבה או בחמלה. בגלל זה אני תמיד מצלמת 70 תמונות מינימום בשביל אולי להוציא אחת שתעבור את הביקורת שלי. וגם אז. שונאת את מה שרואה. לא משנה כמה ״סידרתי״ את התמונה. וזה קורה לי ר ק בזמן אמת. אם למשל אחרי שבוע אני עוברת על התמונות אני פתאום אוהבת את כולן ולא מבינה למה חשבתי שהן מכוערות. שאני. מכוערת. זה מוזר. אני יודעת. ואני כבר שנים מנסה להבין את ״המנגנון״ הזה. ולא מצליחה.
אני צריכה ליטוף. ומכוֹת. נראה לי שהמכות הן חלק מהשנאה היוקדת (שהלהבות שלה ממש, אבל ממש ירדו). שהילדה הקטנה שבי מענישה אותי עונשים קשים בשביל שלא ארים את הראש. ואם אני מרימה את הראש - אז בכלל. הירוֹשימה). בכל אופן. אני מגרדת את פני השטח בשדה המוקשים הזה. אבל לא ממש ששה לרדת לביוב.
עוברת בי מחשבה מפחידה ומרגשת בו זמנית. אני מרגישה את תת המודע שלי מכה עם פטיש. להוציא לי את הרוח מהמפרשים. ללגלג.
אבל משהו בי כבר פחות כנוע. ולא בהתרסה. בציר כוח שתופס תאוצה.
אני. חרמנית. אני אוהבת להיות חרמנית. אני לא מבינה איך כולם לא חרמנים כל הזמן. ללא יוצא מהכלל. בשבילי להיות חרמנית זה - לנשום. להיות. לחיות.
זה חלק מהאנרגיה של החיים. אני מתגעגעת לזיוני העל עם אבוש. לוחצת לעצמי על הפצע הזה כל יום, מתי עמוק יותר מתי פחות. הגעגוע מכרסם בי.
מצד שני אני מרגישה שאני ממש עוברת על כל השלבים של הפרידה.
זהו. אני גמורה. ויש לי נסיעת עבודה כל הסופ״ש - עם הבוסית.
זה הולך להיות כייף? 👱♀️ מקווה.