*אני גאה בעצמי. אני אוהבת את עצמי*
המשפט הזה - שאנשים לא משתנים; מי הגה אותו?
לדעתי, מי שמצטט את המשפט הזה - זה מי שנוח לו לא להשתנות.
בכלל. כמה אנחנו (כולל שפחתכם) אוהבים לחפור בעצמינו; לעודד ולחפש פתולוגיה. ואז לשקוע בבור הזה.
השינוי זמין לכל מי שחפץ בו. תמיד. ללא יוצא מהכלל. וזה לא עניין של ידע, או טיפול, או משאבים. זה גם לא פונקציה של כח רצון. נכון. יש הרבה מאוד מכשולים. המון. אין כאן אבל. יש מכשולים רבים - וכל העניין הוא להתגבר עליהם. או למוּת בנסיון. זהו. עכשיו אני מבינה את המשפט הזה - the only way out is through. בלי קיצורי דרך. כל השיט. בעיקר השיט. הקושי. הכאב. הסבל. תוסיפו מה שבא לכם. אני לא רוצה להשמע מטיפה (למרות שאני מטיפה 😂); לדעתי התכונה היחידה שתציל כל בן מכל דבר היא - עקשנות. מול עצמו - בעיקר.
זהו. עשיתי בלוֹנד. אני אוהבת את עצמי אפילו לפני מחזור. שזה לא הגיוני בעליל. אחרי שנים של שנאה עצמית הרמטית שהייתה מחמירה אלף מונים לפני המחזור. אתמול הייתי בהופעה. אחרי עבודה, בלי מקלחת כי לא היה לי זמן. בלי איפור - כי לא היה לי כוח. ועפתי על עצמי. פגשתי מלא אנשים שאני מכירה. ועפתי עוד קצת. אפילו הצטלמתי - ואהבתי (לא את כל התמונות. ועדיין). זה יהיה מופרך לומר שמצאתי את עצמי אחרי 41 שנים (בהן הרבה שנים בדיכאון ואובדנות); אבל בהחלט המצאתי את עצמי. הללויה. יש לי עצמי. איזה הרגשה פסיכית זאת. אלוהים. תודה שבראת אותי. ממש כזאת. וגם. למרות שממש כייף לי עם משהו שקורה. אני יודעת טוב מדי - שזה לא ימשך. למרות ש. אני כן מאמינה בניסים. ושינויים 😂
וגם. אני עפה על האלבום הזה. שנים שלא שמעתי. פעם זה היה הפסקול שלי ביום-יום בדרך לתיכון. שפחתכם. באוטובוס עם הדיסקמן. כנראה שהייתי חמוּדה כבר אז. אבל בלי שום יכולת לדעת זאת. שבת שלום. וזה.
וגם; אני עדיין חרמנית טילים ולא הזדייניתי מאוגוסט.
וגם2; הלכתי לקרא את אנה קרנינה. אני צריכה קצת אובסס בחיים שלי.
אה. והפסקול של ימי התיכון: