הקשבתי לראיון עם אליזבת גילברט. מכירים את זה שאתם מקשיבים למשהו ופתאום - מפלים מהעיניים? אז. כזה. מי היה מאמין שהאישה שכתבה את הספר עליו מבוסס הסרט eat pray love דפוּקה כמו כולנו עם נטיה לדפוּקה ממש? (החלף את המילה דפוּקה ב - אנושית).
אבל במעבר חד מהספר הראשון (שהיה חביב, נחמד ומעורר השראה) לספר השני שבו היא מדברת על ההתמכרויות שלה ועל ההתמכרות של מי שהייתה בת הזוג שלה ומתה. מסרטן. בעוד היא בהתמכרוּת פעילה. נשמע. פגז. איפה זה פוגש אותי? בחניון. מעשנת. כמובן.
איך זה מרגיש לעשות צום יבש ואז לעשן ולאכול סוכר יום למחרת? מתנשא. וענו כאחד. הלו״ז של ינואר מסתמן. אין לי כוח לנסיעות האלה. מצד שני, שלג בבלגיה. אבל זה לא מונע ממישהו לשפשף עלייך. חזק. מצד שלישי; את מבסוטה מעצמך שהיית בקניון ולא התפזרת כמו אורז סיני. למעשה - אפילו נכנסת ויצאת מחנויות בידיים ריקות. לא בדיוק נכון. קניתי מחברת.
בסופו של דבר, כמה שזה אפור וחסר מעוֹף - כוּלנו כולל כוּלנו אוכלים סרט על החיים האלה. על הגיל שלנו. על החיים ועל המוות. וכל אחד באמת עושה את מיטב יכולתו להתמודד עם החרבנה הנהדרת הזאת שנקראת החיים. והמוות. כסף לא כסף. תהילה לא תהילה. מימוש חלומות או לא. כולנו ערים וסובלים. מי מאיתנו יותר 😂 מי מאיתנו פחות😂 בלאט. שכחתי לקנות מתנה לספרית שלי.
אני מסכימה למעידות החד פעמיות שארעו ומתרגשת להתחיל את יום חמישי כאילו כלום. יאללה סיגרטה.