אני זוכרת איך בלעתי את הספר של רוברט פיירסטון the fantasy bond בשקיקה. לא הבנתי איך אף אחד מעולם לא הזכיר את העבודה שלו במרחבים הטיפוליים בהם הסתובבתי. לא המטופלים לא המטפלים. כאילו הוא לא קיים. לא זוכרת איך גיליתי אותו. אבל מהרגע שגיליתי - הוא הפך ״לחבר״ ממש לצד אליס (מילר). התיאוריות שלו (אותן הוא בחן לעומק לאורך שנים על המטופלים שלו; בהצלחה די מעוררת השראה), נשמעו הגיוניות. כי הן הגיוניות. וגוף העבודה שלו ענף ורחב. בזמן האחרון אני די מתעייפת מהמרחב הטיפולי - על כל גווניו. הראיה שלי משתנה באופן שלא משתמע לשתי פנים. אני מתקשה להקשיב לגיבובים הכה רבים של אנשי מקצוע שעושים קריירות מפוארות על תיאוריות שהם המציאו. אפשר להיות משכנע בהכל אם מתכוונים ממש; ומדברים בביטחון. במיוחד אם ברירת המחדל של קהל היעד שלך היא נויירוטיזם וחוסר בטחון ו/או העדר העצמי altogether.
אני רוצה לחזור לקרא את רוברט. ואליס. בכלל - תכננתי ללכת לשבת בספריה ביום שישי ולעשות קצת סדר. בספרים שקראתי בספרים שאני קוראת ורוצה לחזור לקרא. ובספרים שמתהווים אצלי בראש. שאף פעם לא נח. אבל כרגיל הוסחתי בהזדמנות עבודה. וביליתי את היום בעבודה.
אם בפנטזיות עסקינן - אני חושבת שהן מסגירות אותנו יותר מהכל. ולכולנו יש. אני לא מתכוונת לפנטזיות מיניות. בספר שלו רוברט מדבר על המציאוּת החלוּפית (המדוּמה) שאנחנו יוֹצרים בראש שלנו במצבי דחק; ואיך המציאות המדומה הזאת משפיעה עלינו לאורך החיים.
אבל יש עוד סוג פנטזיה שהוא לא דיבר עליה - שאני חושבת שהיה ראוי לכלול. זאת הפנטזיה האינפנטיליות (הילדית. הראשונית) שנוצרת אצל הילד כתוצאה מהטראומה. זאת לא המציאות החלופית שהוא יוצר בראשו. זאת פנטזיה עתידית. הרבה פעמים היא קוטבית לחסך. הילד ״חולם״ ומפנטז על משהו כנגד החוסר. למשל, ילד שלא רואים אותו שלא שומעים אותו יפנטז על מצב שבו הוא עושה משהו הרואי וכולם מריעים לו ואוהבים אותו. שהוא ימצא פתרון לאיזה בעיה, שהוא ירוויח הרבה כסף ויעזור לכולם וכו.
האירוניה בפנטזיה הזאת - בגלל (בדוגמא הספציפית שנתתי) ההזנחה של הילד, גם אם הפנטזיה שלו תתגשם - הוא לא ידע מה לעשות עם תשומת הלב. יותר מזה, תשומת הלב תגרום לו לחרדה. אז הילד (שמתישהו הופך למבוגר שנושא את הפנטזיה הזאת), גם מאוד רוצה שהפנטזיה הזאת תהפוך למציאות וגם מפחד שהיא תהפוך למציאות. כי אין לו כלים או יכולות להתמודד עם התוצאות המתבקשות של הפנטזיה.
לי יש שתי פנטזיות כאלה. אחת שאני סוחבת מהילדות. ושניה שאימצתי אחרי הגירושים. והן תמיד ברקע; מפעילות אותי. מורחות אותי. מזעזעות אותי. שתיהן בניגוד מוחלט למי שאני בטבע שלי (שכמובן עוצב בקפדנוּת בחסוּת הטראומה). שתיהן מושכות אותי ודוחות אותי בו זמנית. אני רוצה. אבל אני לא באמת רוצה. אני יכולה. אבל אני לא באמת יכולה.
אני חושבת שאולי יש אפשרות נוספת. בין הרדיפה להדיפה.
האפשרות הנוספת היא - לערוך אותן? האם דבר כזה בכלל אפשרי?
השבוע אני ״ממש״ חוזרת לשגרה. נסיעת עבודה. אימונים. התנדבות. ציפורניים. צום. שיער. זין?
מה שאני באמת רוצה לעצמי - זה לחזור לישון. זהו.