שבע טיפות יוֹד לתוך המים עם מלח הים. טאטע באמת סידר אותי ואת ההורמונים שלי טוב. כי הוא ידע שלא אשרוד את השינויים הנלווים לגיל המעבר. שאגב, התסמינים שלהם יכולים להמשך גם 15 שנים בכייף - בהתדרדרות בלתי ניתנת לריסון לתוך תהום של השמנה שיעור יתר עייפות חוסר חשק מיני דיכאון חרדה עצבים ומוח מת. כל התסמינים כולם - נעלמו כלא היו. וזה משהו שלא יכולתי אפילו להעלות על הדעת. המצב באמת היה בכי רע.
סתם לצורך הקשר - מתישהו התחילה לי הפרעת אכילה. אח״כ מתישהו הפכתי לצמחונית. אח״כ מתישהו הפכתי לטבעונית (טאטע, למה להתעלל כי ככה?). נקח רמות קורטיזול שכמעט אף פעם לא ירדו. כמה שנים טובות על גלולות (אל תפתחו לי את הפה בנושא הזה בכלל). ושנים בהם הייתי מתעללת בגוף שלי באימונים לא הגיוניים. שגרמו לעוד יותר קורטיזול כשהגוף בעצם היה על אדים. כל הכייף הזה דפק לי את הגוף באופן מלכותי. ולמרות שהתחלתי להשתפר מבחינת אורח החיים - ההורמונים שלי באמת ניסו להרוג אותי. כי. הגיע לי. אבל. מפה. לשם. בדרך לא דרך. מצאי את הדרך. וקשה לי מאוד להאמין ששנה שעברה בדיוק בזמן הזה רציתי להרוג את עצמי בערך שבע מאות פעמים ביום. קרסתי תחת חרדה ודיכאון עייפות כרונית ששום דבר לא הצליח לתקן, המוח שלי היה מעורפל והגוף חבוּט. אני באמת לא מבינה איך חייתי ככה. בכל מקרה. אני ממתינה למחזור. זה רק אני ועצמי במלון.
בחושך. נוגעת לעצמי בציצי וחושבת - כמה טאטע אוהב אותי💋