לכתוב פוסט. אבל החלטתי שאין מצב לפרסם. מפאת. זיהוי פוטנציאלי.
מכל מקום. בלי פרטים; עכשיו אני מבינה למה עומד לאבוש כל כך חזק בזמן האחרון.
אני נוזלת רק מהמחשבה על אבוש מכופף אותי, בועל אותי. ואז מעיף אותי על המיטה, מטפס עלי; משפשף את עצמו לתוכי בנהימות של חיה. תופס לי את התחת עם היד הענקית שלו מרתק אותי למיטה וגומר. לי. בתוך. הכוס. למקרה שלא כתבתי את זה כבר, זין חשוף בתוך כוס רטוב + זרע - זאת הארוחה האחרונה שאני מבקשת לעצמי. כל פעם מחדש. בלי גלולות. בלי התקן. בלי קונדום. רק אבוש גוהר מעלי, מדי פעם עוצר לירוק לי בפה.
אבוששששששש.אתה פאקינג מחרמן 😈
איך אני אוהבת כשאבוש מקנא לי.
אפילו נפלט לו ״אוהב אותך בייבי. אמלא את הכוס שלך בקרוב״. סוף ציטוט.
עשר שנים ואני יכולה לספור על כף יד אחת כמה פעמים שמעתי את ״אוהבתך״. כי מה לו ולאהבה? זה התפקיד שלי. לאהוב ולהעריץ את הזקן הזה. טוב. חדל. אני מתחילה להחליא את עצמי עם כל ״האהבה״ הזאת.
אכן. בחילה. קלה. טאטע; במטותא תחזיר אותי לוויסות. מרסי. משפחתך ״הבינונית״ (אני בחפירות על פרק א׳). טוב. ביי.