אני כל כך לא רוצה לנסוע לנסיעת העבודה השבוע שהרכב שלי התערב.
ויש מצב שלא אסע.
בכלל. כבר הרבה זמן יש לי הרגשה מגעילה בפנים בנוגע לעבודה. כל פעם כשאני חושבת על העבודה, משהו בבטן שלי מרגיש רע. אבל אני לא מקשיבה לעצמי.
ככה אני מרגישה גם כלפי אבוש. אחדד. פעם כל מחשבה על אבוש הייתה מלאה בחשמל. שריפת יער. אי אפשר היה לעצור את זה.
אבל משהו השתנה אחרי שחזרנו בפעם האחרונה.
כתבתי את זה. אבל לא התייחסתי לזה. כי כמה פעמים התעצבנתי עליו (רק שהפעם אין לי עצבים עליו), וניסיתי לסגור לו את הברז. רק בשביל לחזור אליו כי הבפנוכו שלי כל כך חסר. אותו.
אבל הפעם. אני לא מבינה. אני לא כועסת. אבל אני גם לא טעונה. בכלל. נגמרה הסוללה. אני לא שונאת אותו. אבל נראה לי שגם כבר לא צריכה אותו. לידי. בתוכי. זהו. הודיתי בזה. לעצמי.
זה לא שאני לא רוצה אותו. הוא בערך הדבר הכי קרוב שיש לי (שזה לכשעצמו אומר- דרשני), אני פשוט לא רוצה. אף אחד. ופתאום זה לא מרגיש מפחיד.
מכירים סוגי טיפול שכל הקודש בהם זה לא לעשות שום דבר שלא בא לכם לעשות? זה תמיד נשמע לי כמו רעיון של ילד בן חמש. תעשי…רק מה שאת אוהבת. בארור.
אז ככה. בא לי לישון. לעשן. ובין לבין לשבת על איזה ספסל בפארק איזה שנה.