תָּבִינִי שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר. אֲנִי הוּא הַמּוּטָל, הַמְצַפֶּה, בְּתַחְתִּית הַבּוֹר. וּבָרֶגַע הַקָּצָר שֶׁבֵּין הֲנָחַת גּוּפָתִי בָּעֹמֶק לְבֵין כִּסּוּיָהּ בְּשׁוּרַת הַלְּבֵנִים, כְּשֶׁלֹּא יַחֲצֹץ דָּבָר בֵּינֵינוּ, אָז, אִם תִּתְקָרְבִי אֶל שׁוּלֵי הַבּוֹר, צוֹפָה בִּי מִלְמַעְלָה, יָנוּחַ עָלַי לְרֶגַע צֵל רֹאשֵׁךְ וּכְתֵפַיִךְ. הִנֵּה מַגָּעֵנוּ הָאַחֲרוֹן בָּעוֹלָם.
וְאִם יֹאמְרוּ, "הַצֵּל, הֲרֵי הַצֵּל הוּא כָּל מַה שׁאינךְ, הוּא כָּל קַרְנֵי הָאוֹר הַנֶּחְסָמוֹת בָּךְ!" אֶעֱנֶה, "אֵין דָּבָר, גַּם זֶה טוֹב, הֲלֹא צִלֵּךְ אֵינוֹ אֵינוּת שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר, זוֹ הָאֵינוּת שׁלּךְ!"
אִם יַחֲלֹף אָז עָנָן וְיַסְתִּיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ אָמוּת בַּחֹרֶף וְלֹא יִהְיוּ צְלָלִים, דַּי לִי שֶׁתָּצִיצִי בִּי. עִם נוּחַ עָלַי מַבָּטֵךְ, קַרְנֵי אוֹר יִשָּׁבְרוּ מִגּוּפָתִי הָעֲטוּפָה שְׁחֹרִים - אַף הִיא מִין צֵל - וְיִשָּׁאֲבוּ אֶל עֵינַיִךְ.
בִּמְהִירוּת רַעֲנָנָה אֶקְפֹּץ אֶל תּוֹךְ מֹחֵךְ, צְלוֹפָח כֵּהֶהּ, אֶמְצָא בָּךְ מִשְׁכָּן, אֲקַנֵּן בָּךְ, תְּחִלָּה בִּרְעָדָה קְטַנָּה, אַחַר-כָּךְ בְּשֶׁקֶט, צֵל קָטָן וְצָנוּעַ. כָּךְ אֶהְיֶה עַד שֶׁאֶדְהֶה.
אַתְּ תַּעֲשִׂי תְּנוּעוֹת כְּשֶׁתֵּלְכִי מִשָּׁם, אָדָם חַי מִתְנוֹעֵעַ וּמִפְרָקָיו זָזִים; זִכְרִי אֶת הַשָּׂרוּעַ בִּתְנוּחָה קְפוּאָה. הֲלֹא כָּךְ, לְפָחוֹת, הִמְתַּנְתִּי לָךְ גַּם בְּחַיַּי.
(חנוך לוין)