בעצם, בגיל 32 אני פתאום מבינה.
אני מבינה שכל החיים שלי דוכאתי. הסיבות, לא ממש משנות את העובדה שכל החיים הרגשתי שאני לא בסדר. שזה לא בסדר להיות אני. שאני לא מספיק טובה אם אני לא מה שמצפים ממני להיות. שלהיות מי שאני זה רע ושום דבר טוב לא יצא מזה.
אני לא זוכרת באיזה גיל זה היה, אבל זה בטוח היה בגיל יחסית מוקדם, אבא שלי הציע לי לעבור ניתוח לשחזור קרום הבתולים כי מי יקח אותי כזאת סוררת ומשומשת. והנה הגבר שאיתו בחרתי להתמסד מנסה להכניס אותי לאיזו משבצת שהוא חושב שמתאימה לי תוך התעלמות מוחלטת מהאדם שאני.
נלחמתי באבא שלי. התרסתי. לא הסכמתי. עשיתי דווקא...ובפנים מה שהבנתי והפנמתי היה שאני לא טובה מספיק. שאני לא בסדר. שאני שבורה. שאף אחד לעולם לא ירצה ולא יקבל אותי בתור מי שאני באמת ולכן שנאתי את עצמי בכל מאודי and then some.
אני נלחמת באיש שלי בכל מאודי, כי הנה גם הוא הפך לתליין שלי (לתליין היפה העשיר עם הזין הכי עבה).
כל המלחמות האלה, ואני מבינה שאני לא צריכה להלחם באנשים. למעשה, אני בכלל לא צריכה להלחם.
אני גם לא צריכה להמשיך להוכיח כל הזמן לכולם שאני בסדר. "למרות" כל הקלקולים שבי.
