התחלתי לצפות בסדרה "גיבורים". באחד הפרקים המשטרה מחפשת אחר נעדרת בת 14 וכל הפרק הם מסתובבים בכל מיני שכונות ומסביבם כל מיני "טיפוסים" מלבלבים כאלה ואחרים. נרקומנים אלכוהוליסטים בקיצור פגועי בחיים.
אמנם לא גדלתי בשכונת מצוקה אבל זה החזיר אותי אחורה לכל מיני מצבים שהייתי מכניסה את עצמי בתור ילדה (ממש ילדה 13-14).
אחד מהם היה כשהלכתי לתחנה המרכזית בעיר שלי ושם הכרתי בחור שהיה גדול ממני בהרבה שנים. אני הייתי רק בת 14. הוא סיפר לי שהוא עובד בשוק בתור מוכר ומאוד התבייש לחייך כי היו חסרות לו שיניים. הוא היה נחמד ועדין ואמר לי שהוא רוצה להיות חבר שלי. השתרכתי אחריו. אחרי כמה זמן (אין לי מושג כמה) של הכרות הוא הביא אותי אליו הביתה. בית צנוע לכל הדעות אבל נקי ומאוורר. הסתובבתי אצלו בסלון ופתאום נחו עיני על בקבוק של יין קידוש בתוך הוויטרינה. שאלתי אותו אם אפשר להוציא את היין. אני זוכרת שהוא היה ביישן ושקט והוא שאל אותי אם אני מתכוונת לשתות את היין. עניתי לו בביטחון שכן ושזה מיץ ולמה לא? הוא הסס אבל הוציא את הבקבוק ופתח אותו. כשהתחלתי לשתות אותו בשלוקים גדולים היה ליין טעם של מיץ ענבים. לא שידעתי איזה טעם יש ליין בשביל להשוות. מעולם לא שתיתי אלכוהול. צ'יק צ'ק חצי בקבוק חוסל ואני לא ידעתי מה הולך לקרות לי בדקות שלאחר שתיית היין.
הכל התחיל להסתובב, לא יכולתי לעמוד על הרגלים, התחלתי לגמגם. הייתי שיכורה לגמריי. הוא לקח אותי על הידיים ונשא אותי אל החדר שלו ושם אותי על המיטה. הביא לי דלי וישב לידי וליטף לי את הראש. אחרי זמן מה נרדמתי וכשהתעוררתי הוא לא היה בחדר. צעדתי לעבר הדלת וניסיתי לפתוח אותה אבל היא הייתה נעולה. נבהלתי נורא. ניסיתי לפתוח את הדלת ואז מישהו שאל מהצד השני של הדלת מי אני. זאת הייתה אחותו. היא הרגיע אותי ואמרה לי שאח שלה תכף חוזר. הוא חזר ופתח את הדלת ושאל אותי איך אני מרגישה. עניתי שכבר הרבה יותר טוב. הוא ליווה אותי הביתה ונפרדנו לשלום.
חזרתי הביתה כאילו כלום לא קרה. ובאמת שחוץ מזה שהשתכרתי לא קרה כלום. לא נאנסתי. לא נפגעתי. הוא אפילו לא ניסה לנשק אותי. בדיעבד אני מבינה כמה היה לי יותר מזל משכל. ויש לי טריליון סיפורים שיעידו על כך.
מפה לשם שברתי את הראש וניסיתי להזכר בשם המשפחה שלו וכשנזכרתי מצאתי אותו בפיסבוק. אלוהים. כמה זמן עבר. לא להאמין מאיפה באתי. לא להאמין.