היום הלכתי לבקר קרוב משפחה של בעלי בבית החולים. הוא בן 90 פלוס, אשתו השניה מתה לפני כמה חודשים מסרטן אחרי שאשתו הראשונה גם מתה מסרטן לפני שנים רבות. הוא איש גדול ממדים, רופא. איש גאה שלעולם אינו מפגין רגשות. מסוג האנשים של פעם. היה ברור לכולנו שזה רק עניין של זמן עד שגם הוא יוותר וילך.
הוא ישב/ישן על הכסא כשנכנסתי לחדר, פוקח עינים לפרקים אך בעיקר שקוע במין חלום. בקושי מגיב. פקח את העיניים, אמר את שמי ועצם אותן שוב. הילדים שלו רחוקים ולא יכולים לשבת לידו כל היום וכל הלילה, נראה לי גם לא נהוג אצלהם ככה. הפיליפינית ישבה לצדו. אין לי חלילה שום דבר נגד פיליפיניות, להפך יש בי המון חמלה אליהן (אפילו כשהן נועלות את הכפכפים שלי!), אבל פיליפינית זה לא משפחה.
שחררתי אותה ואמרתי לה שאני אשב איתו. אחרי שהיא עזבה הוא התחיל למלמל מתוך שינה. כששאלתי אותו אם הוא בסדר הוא ענה לי שכן. כששאלתי אותו אם חולם הוא ענה לי שכן. כששאלתי אותו אם הוא חולם על אשתו שמתה הוא ענה לי שכן. היה נראה שהוא בשלווה. שמתי את היד על הכתף שלו כמו שרק מישהו קרוב יעז לעשות. באיזשהו שלב שלבתי את היד שלי ביד שלו ובעוד הוא חולם הוא תפס את היד שלי כמו שילד תופס את היד של אמא שלו כשהוא מפחד. איזה מזל שלא היה אף אחד בחדר. לפעמים אני לא מצליחה להחזיק את עצמי. בכיתי כמו ילדה קטנה.
