לא התקשרתי אליך כל היום אבל עניתי לטלפונים ולהודעות. ידעת שמשהו לא תקין. טפטופים של מילים יצרו תהומות והקפיצה מעליהן נראתה פחות ופחות בטוחה ככל שהיום התקדם.
בסופו של דבר זה לא השתמע לשתי פנים. זה היה ברור. אני חותכת. ביקשת לבוא לרגע אחד. כמה דקות של חסד. הסכמתי.
לרגע אחד אפילו נקוו דמעות בעיניי.
הנשיקות שלך, יש בהן משהו סולח וכופר. כשהלשון שלך מתפתלת על גחון הצורך שלי וצוללת קרוב אבל לא קרוב מספיק לפחדים. כן. בדיוק ככה. בדיוק שם. אני מובילה אותך לתהום האחרונה.
אין לך מושג מה לעשות איתי. אתה מפחד. אתה מתרגש. בעיקר עומד לך כל הזמן.
אתה רוצה לגעת בכל הטירוף מאחורי המבטים, המילים והמחשבות.
אתה לא יודע שלא תקנה אותי במין. אפילו אם תעשה את זה בטעם שלי. תוסיף את כל התבלינים. ויוצא לך טוב. אתה מכניס את היד למכנסיים שלי, אני מתפתלת. אתה מרפרף מעל הדגדגן ואז מכניס את האצבעות עמוק.
פעם אחת. פעם שניה אני מתחננת. בבקשה. עוד פעם אחת. אתה מכניס את האצבעות ודורש שאשאיר את העיניים פקוחות. אני מישירה מבט והעיניים מתגלגלות מעצמן. פוקחת אותן שוב. ושוב. ושוב. נראה לי שאין כישוף יותר חזק מזה. אני מתרפקת על האצבעות שלך והכוס שלי נסגר ונפתח כמו שריר מאומן. בקצב אחיד.
אני בכל זאת הולכת. עם הראש שלך נוטף לי בין הידיים. אני שייכת לעצמי. אך ורק לעצמי.
#תעמיד_מצבה_לזכרוני
