רק דרך האתר שבו הכרנו. הוא מחק את המספר שלי מהנייד שלו כמחאה להתעלמות ואני לא טרחתי לכתוב לו מאז.
אם ההתעלמות בנייד הייתה מגיעה לסופה תוך כמה שעות אז ההתעלמות באתר מתפרשת לימים ושבועות. בסופו של דבר הוא התייאש.
ברוב טפשותי כתבתי לו שחשבתי עליו אונס לי את הפה באלימות כשאוננתי. מה שנכון. אין מה לומר, אף אחד לא מגיע לרמות האלימות שלו. אף אחד. שזה מחרמן ומטריד באותה המידה. אבל בכל השאר הוא נכשל וזה הגיע לכדי כך שאני מוכנה לוותר על זיוני הפסגה שלנו כי אני לא יכולה לסבול את ההתבכיינות שלו פעם אחר פעם.
אני בדילמה. אבל לא בדילמה אמיתית.
אני תוהה לפתע אם הוא מסוגל לפגוע בי "באמת". מעבר לפגיעות הפיזיות שיש לגוף שלי דרך לחזור מהן לא משנה כמה רחוק הוא הלך.
לא. אני לא חושבת. אני לא חושבת שהוא יכול לפגוע בי באופן שממנו איך דרך חזרה.
אבל כבר למדתי טוב מדי, שאנשים פגועים מפתיעים לפעמים אפילו את עצמם.
כן? לא?
אני נאנחנת בכבדות.
אני לא מאמינה שאני אשכרה שוקלת את זה.
ילד טיפש.
אה. וכן. הוא וחברה שלו נפרדו. (למי שעוקב).
