חייבת משהו מתוק לשטוף איתו את המועקה.
והיא עולה עוד קצת ועוד קצת. כבר הגיעה לעיניים. כל מי שמנסה ״לעזור״ לי בלהציע לי מכות. אל. אני צריכה את ההפך.
אתמול היה יום גרוע. ובכל זאת התאפרתי. הוצאתי את הילדים. תיפקדתי כמו בן אדם. ניחמתי את עצמי בקניות. הפלא ופלא ואפילו זה לא עזר לרומם את רוחי. אני נוהגת ולא מצליחה לראות את הדרך מרוב דמעות. לא בטוחה אפילו על מה ולמה. הכל פשוט עולה.
השכבתי את הילדים. הייתי צריכה ללכת לישון.
חברה החליטה להוציא אותי לחגוג יום הולדת.
גרביונים. שמלה. ארנק. יצאתי. מי לעזאזל יוצא בשעות כאלה?
הגענו למקום. רעש. מוזיקה. כל הסצינה הזאת
של מוזיקה ואלכוהול. תסתכלו עלי אני שווה יריקה. הזמנתי משהו לנשנש ובינתיים אני שותה. ושותה. ושותה.
יוצאת לעשן. הגרוש כותב לי שחזר מנסיעת עסקים. הוא בבית הזמין אליו ״מעסה״.
איכשהו אני סוחבת את חברה שלי מהמועדון מעיפה אותה לתוך מונית ואנחנו בדרך. בהתחלה אלי. אחר כך אליו. הגענו אליו הביתה. סוף סוף הכרתי את יקטרינה. ברור שהיא רוסיה. כל הזונות רוסיות.
אני שיכורה. כבר בוקר. היא דווקא חמודה. סיגריה על המרפסת. ואני מבינה שהיא רק בת 25. אוף. אוף. קיבינימט. פתאום נהיה לי עצוב.
נכנסים לדירה. הולכים לחדר. לא נעים לו ששתיהן בסלון. משלם לזונה ומעיף אותה. מזמין מונית לחברה. נשארנו אני הוא והשיכרון.
דמעות. הוא מפשיט אותי על הספה. מחדיר אצבעות. כן. היום אני רכה מבחוץ ומבפנים.
אני בוכה. הוא חודר. זה לא זה.
אבל כמה אני שמחתי שגמרתי את הלילה המבחיל הזה מתחתיו ולא מתחת לאיזה שמן מזיע שמנסה להרשים אותי בביצועיו.
והיום אני יותר מבולבלת מפעם. העיניים נפוחות. אדומות. אני שונאת את עצמי.
ואיפה העוגה המזדיינת???
איפה???
