זה מחורבן להיות בצד שדוחים אותו. ואיכשהו אני מוצאת את עצמי בצד שדוחה וגורם לאותה הרגשה מחורבנת אצל מישהו אחר.
אני מתה לאהבה. מתה. לבד לי. בודד לי. עצוב לי. השלימו את החסר.
אבל כרגע אני לא מסוגלת לכלום. שום דבר.
בטח לא עם מישהו חסר ביטחון, שמרוב חרדה יחנוק אותי. הייתי. עשיתי. עדיין בטראומה מזה. כל כך בטראומה שאני לא בטוחה איך ומתי אתגבר על זה.
בקיצור, לא רציתי אותך אז. אתה מעיק. ואני לא רוצה אותך עכשיו. לא כמו שאתה רוצה אותי. ואני די בטוחה שזה לא הולך להשתנות.
אני מודעת לזה שכל מהות הקשר שלך איתי היא לנסות להשתחל לי לחיים בתקווה שיום אחד אראה כמה אתה מדהים ואתרצה. אני לא.
השאלה הכי מעצבנת שאתה יכול לשאול אותי היא ״מה את עושה?״ ״עם מי את״. אני סיימתי עם הפרק הזה בחיי שבו אני צריכה לתת דין וחשבון ולהוסיף על זה התנצלות וזה לא יחזור על עצמו. לא איתך ולא עם אף אחד אחר.
אני אשאר לבד לנצח? (אתה אומר)
זה בסדר. יותר לבד מעכשיו לא אפשרי.
לחופש יש טעם משלו. הוא לא דומה לשום דבר אחר.