שלא להראות נואשת. את לא מתקשרת. לפחות לא בשבוע הראשון. פתאום מגלה שעברו כבר שבועיים (פאק, רק שבועיים???). את מרשה לעצמך שיחה אחת ביום ממספר חסוי, אולי תשמעי את הקול שלו כשתועברי לתא הקולי. התא הקולי שלו גנרי. כאילו האדמה בלעה אותו וכל מה שהיה קשור אליו. את מרגיעה את עצמך שזה יכול להיות מספר דברים ואף אחד עוד לא הרגיע את עצמו כשניסה לבדר בראשו כל מיני תסריטים על משהו שהוא לא יודע. חוסר האונים הזה, לא לדעת מה קרה. למה קרה. מתחילים להריץ תסריטים. וכולם כולל כולם כוללים אותך במרכז. כמה זה נוח. ואז את נזכרת שיש לו אישה (שאולי גילתה?), וילדים (למי אין צרות עם מתבגרים?) וקריירה שלא ברור לאן הלכה בפעמים האחרונות שדיברתם.
אז את מפסיקה לחייג אבל עדיין נכנסת לגוגל רושמת את השם שלו ומסתכלת על התמונות שלו. כי את מתגעגעת. מאוד.
עושה refresh לעמוד שהיה פתוח ופתאום, בום.
איזה יצורים עלובים ונחותים אנחנו. בחיי.
עכשיו זה קצת יותר הגיוני. אולי. פאק.
