בְּשִׁבְתֵּנוּ יַחַד לַשֻּׁלְחָן, אוֹ בְּהָלְכֵנוּ בָּרְחוֹב, אֲנִי מוֹצֵץ אוֹתָךְ אֶל קִרְבִּי, יַתּוּשׁ עֲנָק הַתּוֹקֵעַ בָּךְ אֶת מְשׁוֹשָׁיו, יוֹנֵק וְיוֹנֵק אֶת דָּמֵךְ. אָטוּם לָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵין לִי אֶלָּא מַרְאֵךְ שֶׁלָּךְ. רַק אוֹתָךְ, אוֹתָךְ אֲנִי זוֹלֵל, בָּךְ אֲנִי מִתְפַּטֵם, בְּבוֹלְעָנוּת שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּל, לֹא שָׂבֵעַ לְעוֹלָם.
וּמִשֶּׁהִתְמַלֵּאתִי, אֲנִי פּוֹרֵשׁ לִי לַפִּנָּה וּמְעַכֵּל אֶת תְּנוּעוֹתַיִךְ וּמִלּוֹתַיִךְ, אֶת כָּל רְסִיסֵי דְמוּתֵךְ, לִפְרָטֵי פְּרָטִים. הַכֹּל רָשׁוּם, הַכֹּל נִבְנֶה וּמְפֹרָק, נִטְחָן וּמֻדְבָּק שׁוּב וָשׁוּב בְּעָמָל אֵין קֵץ.
בְּמֹחִי הַכֹּל, בְּמֹחִי, אַךְ לֹא לִזְמָן רַב. דְּמוּתֵךְ נִשְׁאֶבֶת אֶל מֹחַ הַנּוֹעָד לְכִלָּיוֹן. גֹּדֶשׁ פְּרָטַיִךְ, תִּפְאַרְתֵּךְ, כָּל הַמְּלַאי הָאַדִּיר הַמְאֻחְסָן בְּעִרְבּוּבְיָה, הַתַּפְאוּרָה הָעֲנָקִית שֶׁנִּבְנְתָה בַּעֲמַל אַדִּירִים, הַכֹּל יִתְפּוֹרֵר לְאָבָק דַּק. מָה עַל מַאֲמַצֵּי הַבְּנִיָּה וְהַשִּׁמּוּר? הֵיכָן מִפְעַל הָאַהֲבָה? הֲלֹא הָגִיתִי בָּךְ וְעִצַּבְתִּי אוֹתָךְ בְּדִמְיוֹנִי לְפָחוֹת כְּמוֹ מִסְפַּר הַבִּנְיָנִים בִּכְרַךְ עֲנָק – תָּאֲרִי לָךְ מִין פָּארִיז שֶׁכָּל חֲזִיתוֹת בָּתֶּיהָ מְכֻסּוֹת דֹּק רַךְ שֶׁל אֲרֶשֶׁת פָּנַיִךְ! – פָּארִיז זוֹ תֵּחָרֵב.
אַתְּ רוֹאָה רַק אֶת פִּי הַיּוֹנֵק הַמְלֻכְלָךְ בְּדָמֵךְ; אֵינֵךְ שׁוֹמַעַת אֶת הָאֲנָחָה הַמְלַוָּה אֶת הַיְנִיקָה, כִּמְעַט בִּלְתִּי נִשְׁמַעַת, מוּזִיקַת הַמֹּחַ הַיּוֹדֵעַ עַל עֲמַל הַשָּׁוְא שֶׁל הַפֶּה.
וּבְעוֹד אַתְּ יְשֵׁנָה – עַכְשָׁו מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר – וּמֹחֵךְ מַגִּיר עֲסִיס חֲלוֹמוֹת, מֹחִי שֶׁלִּי זָב אֶת צַעַר הָאָבְדָן. שִׁמְעִי אֶת הַמֹּחַ הַמְקוֹנֵן חֶרֶשׁ אֶת קִינָתוֹ.
חנוך לוין - חיי המתים » מכתבי פרידה לאהובה