אנו יוצרים את האנשים בחיינו הרבה לפני שהם רוקמים עור וגידים ומופעים לפנינו קבל עם ועדה.
חולמים אותם לפרטי פרטים בידיעה מוחלטת שהשטן בהם. וכמה טוב שזה הוא ולא השני.
אנחנו מחכים ליום המושלם בו השמש תהיה בדיוק באמצע השמיים, התלבושת תתאים למצב הרוח והשיער לא יהרס כשאנחנו נוסעים עם החלון פתוח על הכביש המהיר
והם לא מגיעים.
אומרים שהציפיה הורגת. אבל היא לא.
מה שהורג אותנו זה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כשהאדם הזה, שיצרנו כמו שויקטור פרנקנשטיין יצר את שלו - איבר אחר איבר, תפר אחר תפר, נכנס לחיינו. בשני המקרים הסוף - ידוע.
אנחנו לא מאמינים שאדם כזה באמת קיים. המראה, הריח, הקול. הכל כמו שדמיינו. אחד לאחד. הם מדברים ואנחנו משפשפים את העיניים ומנערים את האוזניים - היתכן?
מאותו הרגע, אנחנו עסוקים בלתפוס את האדם הזה חזק. כמה שכוחנו יאפשר. אנחנו שולחים מלקחיים ותופסים להם את הראש. חייבים להוציא אותם אלינו.
לא משנה לנו אם הראש יתלש, או אם נוציא אותם חלקים חלקים. אם אני לא אקח עכשיו - לעולם לא יגיע כזה שוב.
לעולם לא יגיע כזה שוב.
ארבע עשרה שנים חיכיתי שמישהו יגרום לי להרגיש כמו שמיקי גרם לי להרגיש. ארבע עשרה פאקינג שנים. לקחתי אדם, שאפילו בזמנו היה לא משהו ועשיתי ממנו כוכב עליון (מילים שלו). כתבתי עליו אינספור שירים. ועד היום אנחנו מושכים אחד לשני בזנב.
לעולם לא יגיע כזה שוב.
רק שעם מיקי הייתי בת תשע עשרה, ודי נתקעתי בגיל הזה כשאני חושבת על מיקי. אני מצליחה לעבד אותו רק בתור הילדה הטפשה שהייתי. היום, אני לא מבינה. ואם אני מבינה התחתונים מפסיקים להיות לחים. אז אני חוזרת לראש של הילדה בת התשע עשרה ומרגישה אותו מפשיט אותי פעם אחרי פעם ונהנית.
ארבע עשרה שנים אני מחכה שמישהו יגרום לי להרגיש כמוהו. והם באים והולכים. אבל משום אני לא מצליחה לעבד אותם באותה טפשות ראויה. אני מתעוררת לרגע מההיפנוט ומצליחה לרוץ מספיק רחוק מהם.
הטייס למשל. כמה רגעים והתפכחתי.
הקבלן למשל. לקח לי פחות זמן להתעורר על עצמי.
אני חושבת שאני מתחילה לאהוב את עצמי. על אמת.
*עריכה*
וכן זה אומר שאני חלקה ורטובה והוא לא הולך לקבל שום דבר מזה. כלום.