לפני 7 שנים. 27 באוקטובר 2017 בשעה 13:56
ניני גוטספלד מנוח.
הגעתי אליה במקרה. קראתי משהו שהיא כתבה במדיה והרגשה מוכרת עטפה את קרביי במגבת לבנה.
יש לי נטיה לדעת ולהבין דברים הרבה לפני שאני יכולה לתת להם שם. וזה תמיד מגיע. כי בלי הגדרה אין הבנה ובלי הבנה אין פעולה.
באיזשהו מקום הודיתי בזה ביני לבין עצמי לפני כמה שנים. אבל אולי לא מספיק.
ועכשיו שאני קוראת את הספר שמתאר מילה במילה את הגיהנום אותו עברתי (בנישואים, בבית ההורים, ובעצם בכל מערכת יחסים), אני מרגישה קטנה וטיפשה.
זה מציף. מעציב. מכעיס. אני מרגישה כעס בפנים. ואחוז גדול ממנו הוא דווקא על עצמי.
אני מלורי ואני קורבן לאלימות מילולית. רגשית. נפשית.
אני מלורי והצלחתי להבין את זה. הצלחתי לעמוד מול זה גם במחיר של חשש תמידי לחיי ובטחוני.
די.
