תחתונים. זחלתי למיטה. הבאתי עבודה. מצלמת בשביל לשלוח לו. מסתכלת על הפירסינג ונזכרת. כמה מטורף ופסיכי זה היה. כבר עברה שנה. נזכרתי איך טפסתי על המיטה בסטודיו. פישקתי את הרגלים (לא כל כך במבוכה) ושקשקתי. הוא בא אלי עם הכפפות הכחולות. חיטא את הכוס. לפני כן בחן ופתח עם הידיים. רוצה לראות את האנטומיה שלך. לראות שמתאים. ואז. הגיע הרגע שבו הוא אמר לי - אני עומד לסמן איפה אני הולך לעשות את הפירסינג. עדיין נושמת ברווחים קבועים. ופתאום אני מרגישה שמשהו דוקר אותי. אתה כבר עושה את הפירסינג? לא. רק מסמן. מה??? אתה צוחק עלי? ככה כואב מסימון? פאקינג שיט בלאט. עומדת לברוח מהמקום. טוב, קחי כמה נשימות עמוקות. הנשימה שלי לא מסודרת. אני כמעט נחנקת מהאוויר. ואז הוא מכניס את המחט. שלוש השניות הכי כואבות בחיי. כן. יותר כואב מלידה ללא אפידורל. לגמרי. לנעוץ בבשר החי במקום בו יש כל כך הרבה עצבים ללא שום אילחוש. פיגור עולמי להתנדב לדבר כזה.
מה שכן, שלוש שניות. וכמו שהוא הבטיח מהשניה שזה היה בפנים לא שבתי לחוש כאב לעולם.
פאק. איזו אימפולסיבית הייתי.