הפגישות איתך מרגישות כמו גירוד בראש.
גירוד שמתחיל כשסיפוק של עור משתלב בדיוק כמותי מתחת לציפורניים (תינוק מונח בעריסה ברכות) ונגמר בקרקפת פצועה ומדממת. ואין מי שיגש לתינוק. העריסה רחוקה כמו עץ שפורח בחורף ביקום מקביל.
אתה תמיד מגיע בזמן. כמו הרכבות. לוקח אותי הכי רחוק מעצמי ולא תמיד יש לי מספיק כסף בשביל לחזור אז אני הולכת לאיבוד בעיר זרה.
הזכרונות על עצמי כל כך מעובדים שכבר אי אפשר לדעת מי מהם אמיתיים ומי מהם רק העתק דומה. וכל פעם היד שוכחת לשרטט עוד פרט. וכך הצריף הופך למגדל שהופך לכלא והצפיפות מעיקה.
ואז אני נזכרת בצילה. השכנה מקומה ארבע עם הגבות המצויירות. היא תמיד כעסה על משהו. כולם שנאו אותה. גם אני. ופתאום אני תוהה אם גם היא הלכה לאיבוד בעיר זרה. אולי גם אותה לקחו מעצמה?
מה היא עשתה כל הימים (והלילות) לבד בדירה?
כמה זמן כבר לוקח לסדר את כל המצרכים במטבח?
פצעים בקרקפת יכולים להוביל לזיהום ובשניה אחת הכל יכול להגמר. אני מבטיחה שאני לא עוזבת בשביל להקדים תרופה למכה (לגירוד).
אני הולכת כי אין בך מספיק קבין בשביל לגרום לי לצוף.
הראש שלי זקוק לליטופים שקולים, שווים. מחושבים. כמו ליטופי הרכבת על מסילה.
