כל כך הרבה דברים לכתוב. כל כך הרבה קורה בתוכי. אבל עכשיו לא על עצמי.
היום נחשפתי לטקסט בפייסבוק של גבר שהתאבד לאחר שאישתו החליטה לאחר שנים ביחד (של בניית משפחה, שלושה ילדים) להתגרש בעקבות רומן שניהלה עם אהוב מהעבר.
את כל זה הוא עשה בסטטוס פייסבוק. ״סגר״ איתה חשבון. לפרטי פרטים. וציווה שישתפו את הסטטוס שלו למען יראו וייראו.
אני מודה שהיו פעמים בחיי בהן חשבתי שפגיעה פיזית בעצמי תביא....למשהו. להכל חוץ מלאדישות מהצד השני.
פעם אחת אפילו הורדתי טיפש אחד על הברכיים. איזו הרגשה עילאית זאת הייתה. אחרי כל מה שהוא עשה לי. כל הגיהנום שהוא העביר אותי. לראות אותו רועד ובוכה. ״החזרתי״ לו.
בדיעבד, זו מחשבה אינפנטלית מאוד. חוסר יכולת להתמודד עם דחיה. בגיל 18 נראה לי זה עוד איכשהו מובן. בגיל חמישים כשיש לך ילדים, התאבדות פומבית ומפורטת בפייסבוק היא אקט פאסיבי אגרסיבי קורבני.
אני בטוחה שהבגידה של אשתו הרגישה לו כמו מוות. הוא רצה להשתקם מזה, היא החליטה שלא. אני מבינה. שנים של ביחד. לאן באמת ממשיכים מכאן.
בחיי שלא שופטת. מרחמת על הילדים. כי איך שלא תסובב את זה, אבא התאבד. בפומבי.
איך בכלל מתחילים להתמודד עם זה?
אנחה.
