לא בא לי להפסיק לעשן או לרדת במשקל. אלה דברים קלים לביצוע. השנה אני הולכת להתמקד בדברים שאף פעם לא הצלחתי בהם (ולו רק בגלל שמעולם לא התאמצתי בכיוון).
אז מספר אחד זה להפסיק עם גישת "הכל או כלום", "כן או לא", "שחור ולבן".
אני מנסה לקחת נשימה עמוקה. וגם אם זה מרגיש כאילו תולשים לי את הציפורנים, הכל לבסוף נרגע. וכשהכל נרגע, דברים תמיד נראים אחרת. כמה דברים הפסדתי עד עכשיו בגישה של הכל או כלום. פאק. כמה אנשים. אני חושבת שהגיע הזמן להתבגר ולהפסיק לשבור את הכלים בכל פעם שמשהו לא הולך כמו שתכננתי.
מספר שתיים זה להתחיל להתפתח בכיוון שעד עכשיו בכלל לא רציתי לגעת בו. מסיבות כאלה ואחרות.
העניין די מזכיר לי את הנהיגה. כבר הכנתי את עצמי לאפשרות שבחיים לא אדע איך לנהוג. הפחד היה כל כך גדול שלא אשקר אם אומר שלשבת בכסא הנהג בפעם הראשונה הרגיש כמו קפיצה ממטוס. לפחות. עכשיו בדיעבד (והרבה שנים אחרי) נהיגה נהייתה דבר של מה בכך ומי בכלל זוכר את החיים שלפני.
לנושא, עומד לפני עוד משהו שאני בכלל לא רוצה לדעת בו. זה מפחיד אותי. מעורר בי חרדות איומות. כל החיים סיפרתי לעצמי סיפורים על כך שאני לא יכולה, שזה לא בשבילי. שאחרים יעשו את זה למעני.
אין לי שמץ של מושג מה הולך לצאת מזה אבל קבעתי פגישה ליום רביעי. אני מתה מפחד.
אני רוצה להיות יותר טובה. הרבה יותר טובה מעצמי.
