קשה יש בלחם. קשה גם הזין. קשה גם לחזור למדיטציה אחרי חודשים של התבוללות רוחנית. שעה מזויינת של חוסר תנועה והראש הופך למסלול המראה. המחשבות נורות כמו מתוך קנה. והוריד באוזן לא מפסיק להזרים דם לתוך הכונכיה. לא סתם זה נשמע כמו דופק של עובר. אני כל כך רעבה. מתכננת איך אני הולכת להוריד עכשיו גלידה מהחנות של הרוסים. איך אני הולכת לבלוס לאפה. אלוהים. שמישהו ירה בי.
וכמו כל דבר בחיים גם המדיטציה מגיעה לסופה.
אני מנערת מעצמי את...ובכן - עצמי. מציתה סיגריה בדרך לאוטו. מוצאת חנות ספרים מדליקה. החנות סגורה. אבל היי. אני חוזרת מחר לעוד סשן. כי העינוי היום לא הספיק לי.
רכב. הקונצ׳רטו לצ׳לו של אלגר. מגיעה הביתה.
שואלת את עצמי. אני באמת רעבה?
עונה לעצמי - אני לא רעבה. אני בודדה. אני עצובה. אני מפחדת. עכשיו מותר לבכות ולהרוס את האיפור.
מגניבה מבט לעבר המראה. פתאום נראיתי לעצמי יפה.
