שברחתי לך. הזרקתי משפט פרידה קצר לוואטסאפ ופשוט נעלמתי.
כל הבסיס למה שהיה ביננו היה לנסות לקבל אחד מהשני את מה שאנחנו צריכים, במקום ״בטוח״ תחת בקרה של אורות ניאון. ככה ששום דבר לא באמת יכול היה לפגוע בנו.
כן הסקס היה מטורף. אבל אני באמת באתי בשביל הפגיעות, וככה שטנו לנו בסירת עץ כחולה יותר ויותר רחוק בנהר. וכל התנינים והנחשים איימו רק על מי שהעז להוריד מבט לקרקעית.
בפעם האחרונה שנפגשנו בילינו יותר מהזמן שאנחנו בדרך כלל מקציבים לעצמנו. בכל זאת. חשוב לשמור על מרחק. לקרב. להרחיק. להתקרב. להתרחק. לשמור על מרווחים בטוחים בין השניים.
היינו בדרך לעבודה, ומה שהיה אמור להיות קוויקי הפך לחצי יום במלון. שרועים על המיטה. ערומים. הכל פשוט יצא מאיתנו. הזרע. המילים. הפחדים. ההבנות. הרצונות.
הכל הרגיש קרוב מדי.
חשוף מדי.
כל כך חשוף שזה כאב.
מהפחד, לא דיברתי איתך שבוע. לא יודעת מה היה בצד שלך. אבל אם לשפוט לפי הפתולוגיה שבגינה התאספנו, אנוכי ואתה - כנראה שגם אתה נבהלת.
קרוב מדי. כואב מדי. מפחיד מדי. פגיע מדי.
ועם כל המאצ׳ו המרשים שלך, היית מרשה לעצמך לומר בלי לפחד - שאתה לא אוהב את עצמך. שאתה לא מספיק טוב. ושלא מגיע לך שיאהבו אותך. ואיך אני יכולה לאהוב מישהו כמוך?
זה אמיץ. להודות בזה. מול מישהו. להיות כל כך פגיע.
ועם כל זה - רגשות הם לא הפורטה של שנינו. בלשון המעטה. וכשזה היה מגיע לרגשות, שנינו היינו נאטמים לגמרי. מתרחקים. מתחמקים.
באחת השיחות האחרונות שלנו שלחת לי את זה
אמרת שזו המוזיקה הכי יפה ששמעת בחיים שלך. ושהקטע הזה גורם לך לבכות לעיתים קרובות. ואז הוספת, ״את רואה? יש לי רגשות. סמיילי״.
כן. גם לי. לשם כך התכנסנו daddy, והכנסנו והוצאנו. והכאבנו. וחיבקנו. ונישקנו.
לא סיפרתי לך שהתחלתי ללכת לפגישות.
לא סיפרתי לך מה התחיל את כדור השלג הזה שגורם לי להסתכל על החיים מנקודת מבט שונה לחלוטין. לא סיפרתי לך מה גרם לי להסתכל עליך ובמקום לראות את הכחול של השמים לראות את תחתית הנהר.
עוד אובדן לאוסף.
אני מרגישה שנפערים בי סדקים ויבשות חדשות מתחילות להיווצר.
יש בי פחות רצון להתגבר. להיות ״יותר״ טובה.
לתקן את עצמי. להיות מושלמת.
עכשיו אני רוצה ללמוד לנסות לקבל. להבין ולקבל. להפסיק להיות האצבע על ההדק כשאני לא עומדת בסטנדרטים הפסיכים שאני חושבת שאני צריכה לעמוד בהם בשביל להיות מספיק טובה.
קשקשתי מספיק.
(וכמובן שאני חושבת שאתה לא מקדיש לי מחשבה שניה. הלכה הלכה. והמרחק ששמרת ממני תמיד עכשיו יכול לשרת אותך. אבל אין לי מושג מה באמת אתה מרגיש וחושב. מכל מקום, אפילו אם אני כותבת את זה רק כאן ואתה בחיים לא תקרא את זה - תודה על עשרה חודשים מטורפים, על כל מה שנוכחותך ובעיקר העדרותך לימדו אותי. והלב הזה ❤️ שתמיד הייתי שולחת לך ותמיד היית מחזיר לי סימן שאלה כי רצית שאאיית לך את זה - אני אוהבת אותך).
❤️
