לפני בערך חודש סוף סוף הבנתי משהו באופן הכי עמוק שעד אז הבנתי רק באופן אינטלקטואלי. ההבנה הייתה מפחידה ובשניה שחיברתי את הנקודות הבנתי באופן מאוד ברור את ההשלכות של זה על החיים שלי.
הפחד היה בעיקר על השינוי שמאוד רציתי שיבוא אבל לא ידעתי איך. איך משנים משהו שאנחנו עושים מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו?
האם זה בכלל אפשרי? בזמנו זה נראה לי בלתי אפשרי בעליל. זה הכניס אותי לפחד ולדיכאון, הפסקתי ללכת למכון כושר, לעבודה. הפסקתי לצאת מהבית. הפלונטר היה סבוך.
הפחד מעצמי היה אמיתי. לא בטחתי בעצמי בעולם ולא ידעת מה אני אמורה לעשות בשביל שהשינוי יקרה. זו הרגשה די קשה.
הפגישות עזרו. בזה אין לי ספק.
לשבת בחדר עם עוד אנשים, לשמוע אותם חולקים את שעל ליבם. להזדהות עם מה שהם מספרים, לבכות ביחד. אינסטרומנטלי וחשוב.
אבל מה שהביא לשינוי האמיתי יותר מהכל - הייתה ההבנה. אחרי ההודאה בבעיה היה לי חשוב להבין. עומק השינוי כעומק ההבנה. מעצמו. בלי הבטחות לעצמי שיותר לא אעשה ככה או ככה. בלי בריחות. ברגע שהבנתי (ושלא תהיה טעות - רגעי ההבנה וההתפכחות היו ועדיין קשים מנשוא) ההתנהגות עצמה פחתה עד שכבר לא נשאר בה צורך. הצורך עצמו הובן. צורך. איזו מילה חשובה.
עכשיו עומד בפניי צורך חדש. אני לא מבינה אותו בכלל וההתנהגות שלי בנושא...אוי להתנהגות שלי. שוב פעם זה משהו שאני מודעת אליו במשך שנים אבל אני לא מצליחה להבין לעומק על אמת מה עומד מאחורי זה. ועד אז, אני כמו אקדח טעון שיורה ללא אבחנה.
אני רוצה להבין.
