עולה לקומה השניה פותחת את הדלת. פיפי, מי פה, סוגרת את הווילונות, מכבה את המזגן מתפשטת ונכנסת למיטה. הציפיה מתרחבת
בחושך ונדמה שאין לה סוף. אני עוברת על החוקים בראש ומבינה שלא עמדתי באף אחד מהם, בסדר יש עוד כמה, יש לי הזדמנות להוכיח אופי. הדלת נפתחת ואני רועדת מתחת לשמיכה. הגעת עד אלי, מוריד את הראש לשלי ומנשק. מתפשט ומתעקש על מקלחת אני מבקשת שלא, אני רוצה אותך מלוכלך ומזיע עם כל הג׳יפה מהמטוס. אתה נכנס למיטה ומערסל אותי מאחורה. יש לך ריח טוב אתה לוחש ותופס את הגוף הקטן שלי בחיבוק. יש לך ריח של בית עוטף ומגן כמו גג מעל הראש ביום גשום, המלחמה עכשיו בחוץ ובתוכי רק געגוע למה שאף פעם לא יהיה שלי. אתה נכנס לי לפה בפראות עדינה הסדקים שבי נפערים ליבשות חדשות ושום דבר לא יחזור לקדמותו.
אתה מבטיח שלא תפגע בי, אבל נכנסת בדלת וכמו חולה סופני אני מעדיפה למות בבית. הפגישה הזו לקחה ממני את אחרוני הכוחות. לא עמדתי באף אחד מהחוקים שהצבתי לעצמי. והתחננתי לכל מה שלא רציתי שיקרה. בקול יציב יריתי מילים, הכל בהסכמה. כמובן בהסכמה. את לא במצב טוב מה יקרה איתך אם יקרה לך? אני עוצמת עיניים ונותנת לך. הכל. שיהיה על מה להצטער.
