בשבועות האחרונים התעוררתי על עצמי. או יותר נכון לומר התעוררתי בעצמי?
משהו יפה נאור בי. במקום ללכת קדימה לקחתי רוורס של החיים על עצמי ושניה לפני הצוק התעוררתי מחלום הבלהות.
יותר מדי להכנס אליו בכתב. יש טובים ממני שמסבירים את מה שקרה/קורה לי באופן רהוט והשראתי. הפעם אני בצד החווה.
כל ההקדמה הזו הייתה בשביל לכתוב על המפגש ״הארעי״ שלי אתמול עם ארין.
לקחתי את הילד לפעילות ויצאתי לרגע לעשן.
בעומדי בחוץ ליד העץ, שאלתי איש בכסא גלגלים אם זה יפריע לו אם אעשן. הוא אמר שלא. מפה לשם התחלנו לדבר.
מה שהסתמן כמו הפסקת סיגריה של 5 דקות הפך לשיחה של שעתיים בין שני זרים שאיכשהו לא הרגישו כמו זרים בכלל.
אחת השיחות היותר אמיתיות שהייתה לי.
היה שם הכל, גם דמעות (מצידי) ובסופו של דבר הוא שאל אם הוא יכול לקבל ממני חיבוק. התחבקנו ארוכות ונפרדנו לשלום.
איו לי מושג אם אי פעם נפגש שוב.
מה שחשוב שכבר נפגשנו.
הלכתי הביתה עם הרגשה של עצמי. הכי הרגשה של עצמי שיש.
