שנים שמיקי היה אומר לי את מכורה לעצב לכאב לקורבנות. פתאום (בשנים האחרונות) התחלתי לשמוע את זה גם מאנשים אחרים.
זה תמיד נאמר בביקורתיות, הרוח שנשבה הייתה קרבית והאיצה בי ״לצאת מזה״.
לצאת מזה.
לצאת מהלופ האינסופי.
למעט רגעים מסויימים שבהם ״יצאתי״ משם לרגע, השמש תמיד עלתה למחרת והכל חזר לקדמותו.
ניסיתי לצייר קווים לדמותו של הכאב והסבל.
מודה שהצלחתי. אפילו הבנתי. הנקודות הצטברו לכדי דמות, מקום וזה הרבה יותר קל להלחם כשאתה יודע במה ומי אתה נלחם.
אני חושבת שמכל ההתמכרויות שהיו לי, זאת האמא שלהם. תרתי משמע. הצוואר עליו נחים כל הראשים האחרים.
ההתמכרות לקורבנות לכאב לסבל ליסורים.
אני רוצה להבהיר, שאין בכתוב למזער את הכאב והסבל שאנשים (כולל אותי) חווים. להפך, כמה שיותר גדול ככה יותר מקרב.
מקרב?
למה?
למי?
לעצמי.
להרשות לעצמי ״לצאת מזה״ בחמלה. בהבנה. באהבה. לא במקל ואיומים לא בהבטחות שווא.
לצאת ולהכנס שוב. באהבה בחמלה בהבנה.
את עצמי. את עצמי.
