השני החלטתי לעשות היפנובירטינג.
ניסיתי ליצור קשר עם האישה הזו בהריון הראשון אבל משום מה לא צלחתי.
בסופו של דבר הלכתי עם דולה ואומנם הלידה הראשונה לא הייתה נוראית בכלל היא לא הייתה מה שרציתי.
כשהגעתי לדולה שעושה היפנובירטינג היא אמרה לי ״כשאת תהיי בלידה את לא תחווי שום כאב את פשוט תנשמי״.
זה לא נשמע לי הגיוני במיוחד לאור העובדה שכבר חוויתי לידה והכאב איך לומר, פירק אותי ועשה ממני קציצות.
אז באתי אליה עם חששות ולא האמנתי למילה.
עם זאת, הגעתי לכל הפגישות ועשיתי כל מה שהתבקשתי לעשות.
בשלב מסויים לקראת סוף ההריון היה לי חשש מאוד ספציפי. בלידה הראשונה בגלל שהילד היה גדול (ועוד יותר בגלל שהייתי בלחץ אטומי ובאתי ממקום של פחד וחוסר אונים), לקח לי המון זמן מהפתיחה המלאה עד שהוא יצא.
כשהגיע הזמן ללדת בפעם השניה זה הדבר שהפחיד אותי יותר מהכל. כשהעליתי את זה באחת הפגישות אמרתי לה שאני מפחדת שזה יקרה שוב ושיצטרכו להתערב וזה מפחיד אותי.
היא הסתכלה עלי ובמקום לענות על החשש שלי היא שאלה אותי שאלה אחת פשוטה,
האם מישהו עוזר לתינוק להתפתח ולגדול בבטן שלך?
משמע, האם היית צריכה עזרה חיצונית כל שהיא עד עכשיו?
התשובה שלי הייתה לא.
ומכאן די עניתי לעצמי על החשש.
אם הגוף יודע לעשות תינוק, לעבור תשעה חודשים של עשיית תינוק מאפס, אז הוא גם יודע ללדת בעצמו.
משהו במשפט הזה העלים כל חשש שהיה לי.
ובאמת, בלידה עצמה לא צעקתי לא בכיתי עד כדי כך שהאחיות לא היו בטוחות שאני בלידה פעילה עד לרגע שהפיצקית (שלא הייתה כל כך פיצקית) הגיחה.
מה שלקח לי שלוש שעות בלידה הראשונה לקח לי שלוש דחיפות בלידה הזו. וכשהכל הסתיים אני ובעלי הסתכלנו אחד על השני ואמרנו - זהו? נגמר? כבר? באמת?
אחרי החוויה הזו הפכתי למאמינה.
אם לא האמנתי וככה היה מה יקרה כשאני מאמינה משחררת ומוכנה?
