היום העולם דוקר אותי בסיכה. אני שטה על ענן מנותקת מעצמי. אני מרגישה זרמים של כאב מטיילים לאורך ולרוחב מערכת העצבים, נוסעים כמו מכוניות בדרכים. תמיד לאנשהו מאיפשהו שבסופו של דבר הוא שום מקום, אני בכלל לא בגוף שלי.
היה רגע אחד שנבנה בהדרגה ואז המוות הוגש לי. נכנסתי לרכב ללא מעצורים והתחלתי לנסוע. יכולתי לנסוע לאט או מהר אבל לא יכולתי לעצור.
בשביל מה אני עושה את זה לעצמי?
וואו.
דרכתי לעצמי על פצע מדמם עם מגפי הצבא של אבא.
אולי גם המצב הנוכחי הוא הוא סתם הסחה.
היאוש. שבועות שלא חשתי מישהו יושב לי על בית החזה.
מה בעצם העיף אותי לקיבינימט?
אבוש שעלה מהאוב?
Daddy בטלפון בזמן שגמרתי שתיים עשרה פעמים?
או אתה?
אני יודעת שהמוות שלי יבוא מידיך.
ראיתי את זה מיליון פעם בראש.
והסרט הזה יוקרן.
תקנו כרטיסים. זה יהיה דרמתי.
חוץ מזה, הבית מקבל צורה. קניתי ציור(ים) וספה ושטיח וכריות ופרחים ווילונות. ווואלה אני כל יום מרגישה שהתעוררתי בבית של מישהו אחר.
אני עייפה.
