המטפלת אומרת שדברים התחילו לקחת כיוון לרעה כשגיליתי שמישהי שגדלתי איתה בשכונה מתה. זה די הוציא לי את האוויר מהמפרשים ואיכשהו אפילו הפך את הילדות שלי (או הזכרון ממנה) למשהו פחות תמים אפילו שהתמימות לא הייתה חלק מפסקול ילדותי.
כן יש מצב שזה העיף אותי לפלונטר של רגשות שאני מנסה בכל מאודי להמנע מהם, כמו אצבע שבטעות נתפסה במאורר ממתכת. אי אפשר להחזיר אחורה.
אני לעומתה חושבת שהטריגר היה חשבון החשמל. יום בהיר אחד פתחתי את החשבון ומאז אני לא אותו הדבר. אפקט הדומינו או איך שלא תקראו לזה - העיקר אני ממש ירדתי מהפסים.
מפה לשם, כל זה לומר שהיום דיברתי עם ה Puppy love שלי מגיל 14. מסתבר שנינו חלמנו אחד על השני די באותו הזמן (ואני חייבת להודות שזה קצת הרבה מוזר).
ושוב פעם חזרתי לשכונה שלי לילדות.
החזרות האלה גם אם בהתחלה יש בהן משהו מרפא הן איכשהו הופכות לדלקת ממארת שלא משאירה מקום לכלום.
כמו הפצע המזדיין בברך כל מקלחת הוא נפער שוב (כל העור השתפשף ועד שמתחיל להיווצר גלד המים החמים מרככים את השכבה ומתחילים מחדש).
אלוהים, כמה פצע יכול לנזול?
