של רחמים עצמיים כשהגאות בעיניים ניכרת אמרתי לך שאני לא יודעת מה ואיך יהיה איתי.
אמרת שזה לא מה שמשנה בכלל שמה שמשנה הוא שכל מה שעד עכשיו אני כבר יצרתי ועשיתי בשביל עצמי. לטוב ולרע (ובואו נודה שכמה שנוח להתפלש ברחמים העצמיים לא הכל רע, יצרתי והפחתי חיים בדברים לא פחות מעוצרי נשימה).
כבר מלא זמן לא חוויתי שיתוק שינה שבעיני זה לא יותר מהתקף חרדה (ברמת טרור משל עצמו).
אני חווה את זה פחות או יותר מגיל 12 לסירוגין.
את רוב שנות הנעורים העברתי בתור זומבי מהלך כי הייתי מפחדת ללכת לישון אחרי שזה היה קורה והייתי ערה לילות ימים וחודשים לפרקים.
הפחד - למות בשינה.
בעיקרון זה חוזר כל עצמו, אני ״ערה״ אבל משותקת והדבר הראשון שאני עושה זה לצעוק ״אמא״ (עם השנים זה הפך לקרא לאמא או לצלצל אליה).
אני לא זוכרת פעמים בחיי שאני קוראת רוצה או מחכה לאמא שלי. הציפיה הזו פשוט לא קיימת בתוכי משום מה. אין לי את האוטומט הזה לחפש את אמא כשרע כואב או מפחיד לי בחיים. אבל משום מה בשיתוקי השינה, הדבר הראשון שקורה כשהמוח שלי מתעורר הוא הרצון לאמא.
מוזר.
אז לפני כמה לילות היה לי התקף די קשה. הרגשתי שניסיתי להתעורר בערך שבע מאות שנים לפחות, ההזיות כללו הזיות וויזואליות ואודיטוריות והשיא היה כשראיתי ושמעתי את הילדים לידי מדברים ומסתכלים עלי בעודי שוכבת שם משותקת ללא יכולת לזוז או לדבר רק לראות ופתאום חלחלה בי התהיה שאולי אני מתה. עזבו את הפחד מזה שככה המוות נראה ומרגיש, החרדה לילדים שהם ליד ומה יהיה איתם מלמצא את אמא מתה הייתה הדבר הכי מפחיד שחוויתי בחיי.
