מאז הגירושים אני בחיפוש מאסיבי לכל חומר צפוף באשר הוא שימלא בי את הבורות ואת המשקעים. תקופה ארוכה מה שהיה הכי חסר לי זה רגליים של מישהו נוגעות ברגליים שלי במיטה. כמעט שלוש שנים ובקושי ישנתי לילה אחד עם גבר (מבחירה) וזה היה רחוק ממה שפנטזתי שזה יהיה. זה היה נורא ולא יכולתי לחכות לעוף משם.
החלום הזה לחלוק את החיים עם מישהו.
מישהו שיהיה שם.
שיעזור.
שיתמוך.
שיביא.
שיעשה.
שיזיין.
שיקח אותי לאופרה.
שנלך ביחד לנופש.
שנהיה ביחד בחגים.
שנזדיין על הבוקר.
פתאום אני מבינה שאני לא ממש מוכנה לשלם את המחיר יותר.
כי להכל יש מחיר.
לכולם ללא יוצא מן הכלל.
המסחרה עסקאות החליפין הוויתורים (ויש שיגידו שמערכות יחסים מבוססות עליהם), איכשהו אני מבינה שהפנטזיה הזאת פחות מתיישבת לי עם המציאות.
הרי כמעט שלוש שנים כבר ומצאתי כל תירוץ בספר.
אולי אני לא באמת רוצה את מה שאני אומרת שאני רוצה.
אז מה לעזאזל אני רוצה?
