ושות.
במקרה יצא שבזמן האחרון אני חולקת את עצמי עם שני גברים אחד בגילי ואחד קצת יותר מבוגר. הם באים לי בכל מיני באנרים של ״צאי מזה העולם יפה השמש זורחת״, ״תחזרי למכון כושר ואת רק תחייכי״, ״מה יש לך לבכות יכול להיות פי מיליון יותר גרוע״ ועוד ועוד.
עכשיו, אני מקשיבה. בחיי. ויש שאפילו לוקחת את ההתלהבות שלהם להרים אותי ונותנת למילים שלהם להדהד בראשי.
אבל מגיע הרגע שבו כל הקפיצות והפומפונים מעלים לי את הסעיף.
בוא, אתה מסטול מהתחת מהשניה שאתה פותח את העיניים עד השניה שהגוף שלך קורס. ברור שהחיים מהממים. אתה פשוט לא כאן להתמודד איתם.
ואתה, משחק אותה סטאר של החיים כל היום מקשקש עם חברות של גרושתך (מדבר איתי על שימת גבולות ביני לבין הגרוש) על כמה ולמה ונהנה לך בבינוניות של החיים - כאילו, לא בכלל קטע של כסף - בן אדם תרים את עצמך, תשקיע בעצמך, בילדים. תלמד את השפה, תתפתח מעבר לזה שקנית דירה בבנין מאפרה ואל תרצה לי על החיים יפים והשמש זורחת.
החיים שלי כרגע לא מרגישים לי משהו בגלל שאני מכוונת פאקינג גבוה ועד שאני אמצא את הדרך להגיע לשם אני אבכה ואתלונן כמה שבא לי. ואם בא לי לקבור את עצמי במיטה בגלל שאני סוף סוף מתמודדת עם עצמי על אמת וזה פאקינג מדכא - זה מה שאעשה. לא יעשה - אעשה.
End of rant
רות עבור.
