לפני 5 שנים. 28 בינואר 2019 בשעה 5:00
מתמלא באדרנלין אני עוצמת עיניים ותוהה לעצמי מה הוא הולך לעשות עכשיו.
זה נכון הוא אף פעם לא הרים עלי יד.
כשהאנרגיות שלו מתערבבות עם כל מיני חרדות מהעבר - אני יודעת שאין מקום בטוח.
אני רוצה לרוץ לגג הקרוב. אני רוצה למצא סכין. אני רוצה להקיא את הנשמה. להזדיין עד שיוצאת הנשמה. משהו. הכל. רק לא להרגיש את ההצלפות (והן בעיקר בראש שלי, כן?).
רק לא להרגיש ככה יותר.
פאק.
מישהי כאן חיפשה לפני רגע סיכוי לחיים נורמליים.
מישהי כאן רצתה לכתוב פוסט על איך היא כבר לא ״חייבת״ יותר ״לעבד״ את עצמה דרך הפילטרים של פעם.
ואז, הירושימה.
פאק אני שונאת להרגיש ככה.
אבל יאמר ממש לזכותי שלא עיבדתי את עצמי דרך פילטרים ישנים ומוכרים.
היום זה היה מכוער וצלול בלי גלגלי עזר. בלי להסיט את הראש.
אני עייפה.