אם יש משהו יותר נורא ממישהו ששופך עליך דלי מים קרים (ללא ידיעה או אבחנה) זה כשהוא פותח עליך צינור אחרי שהרשת לעצמך להיות פגיעה, ממש אפילו בפעם הראשונה בחייך.
כל סיפורי הסבתא בצד, אני מרגישה שאני לא מבינה שום דבר. כמה שאני מבינה יותר אני מבינה שאני לא מבינה שום דבר.
הכאב תמיד שם. גם ההסחות. ההתמכרות.
אותי מעניין לאן כל החרא הזה מוביל.
אני שוכבת במיטה לידך. ממש לידך. כמו שני עציצים כנגד החלון. שכנים כאלה.
מי היה מאמין כמה מוזר ולא נוח זה יכול להרגיש.
פעם היה לנו סקס לחפות על, ובכן, על כל השאר. היום, אין אפילו את זה.
אני שוכבת במיטה, מעבירה אצבעות על העור,
נוגעת בבטן התחתונה ומתחרפנת מכמה העור שם חלק ונעים.
אז ככה זה מרגיש כשלא פותרים בעיות עם סקס. חלום בהקיץ על זיון. איפה ההוא. מעבירה אצבעות על העור ולא מבינה - איך הגעתי לזה?
תכלס, הרבדים שמתגלים לי הם כמו טריפ רק שאני נתקעת בהם.
חודשיים בלי סקס. חודשיים בלי זימה.
טוב, לפני כמה ימים גמרתי לך במצלמה. אבל זה לא נחשב. נכון?
שונאת את עצמי על כמה שאני רוצה להרגיש.
אתה משחק אותה תומך, ״אני לא אדחוף את האף שלי בזמן שאתה מנסה לעשות תיקון עולם״.
מי ביקש ממך לדחוף את האף? אפשר רק את הזין הקתולי שלך?
בקיצור, נראה לי שכל הסיפור הזה על אהבה עצמית והבנה של המניעים שלנו הוא סתם עוד טריק שיווקי.
מגרד לי הכוס. אולי זה רק העגיל.
שוקלת להוריד אותו.
ברור שאני כל הזמן בוכה. אתה מעדיף שאעשה דברים אחרים עם הכאב שלי?
הרגשות האלה מטפסים עלי ואני לא מצליחה עליהם.
ואולי זה לטובה שאין מי שישמור על הילדים.
מסיבה היא לא המקום בשבילי עכשיו.
למרות שבא לי. בא לי לזחול לתוך שריון דמיוני של מישהו ולדמיין שהוא שלי.
רות עבור.
ברור שבוכה.
