לפני 5 שנים. 9 בפברואר 2019 בשעה 4:31
כשמיקי אמר לי שנולדנו מקולקלים - האמנתי לו. הייתי ילדה.
טוב זה שקר. נכון, הייתי ילדה אבל לא הייתי מאמינה לו אם לא הייתי חושבת את זה על עצמי.
מערכת היחסים שלי עם מין אינה מורכבת.
אני אישה מרקע שמרני פטריארכלי. הגבולות ברורים - לכאן או לכאן. שחור או לבן. אין אמצע. אין מרחב נשימה. או שאת בתולה טובה או שאת זונה רעה.
בשם המרדנות חשבתי שגיליתי ״חופש״.
לקחתי כבשתי ועליתי על מזבח הפורענות יום אחרי יום עד שזה הפך לנרטיב של הזהות.
פרויד היה מתגאה במשמעות והמניע של המין בחיי. אבל הוא התקדם רק עד קצה התהום ולא ממש התבולל לתוכה. חוץ מזה, במושגים של היום התאוריות שלו מעניינות במקרה הטוב ולא מציאותיות במקרה הרע.
בכל מקרה, בחזרה לכְּלִמָּה.
עד מתי?
