יש בי צורך אובססיבי להבין.
בפגישה הראשונה עם המטפלת שאלתי שאלה והיא כיאה למטפלת באה לי בשאלה נגדית, למה חשוב לך לדעת? ואז הגדילה בשאלה במסווה של תשובה. מניפולציות של מטפלים.
אני נזכרת בה ועולה בי טריגר.
הכל ניכר בגבות שלה שאת צורתן לא אוכל לתאר בעבור החיים עצמם אבל את הקימורים אני זוכרת היטב.
היה לה קול עדין ומבטא צרפתי. היה ניכר שאני מסקרנת אותה.
היה ניכר גם שלא בדיוק היה לה מושג מה לעשות איתי אז היא דבקה לפרוטוקולים ותמיד נשארה ברדודים.
בקיצור הפוסט הזה בכלל לא עליה.
אבל כן אני רוצה להבין באופן הכי אובססיבי שיש. אני צריכה להבין; זה נותן לי ביטחון זה מקנה לי שלווה זה עוצר את הזמן לרגע. זה מחזיר אותי לגיל שש ובטח הרבה לפני-
אגב, טרם פיענחתי את הסיוט החוזר מגיל 12. אבל יש לי הרגשה שזה כל כך פשוט לפיענוח. כל כך טפשי וברור.
כמעט שלוש שנים אחרי, תהליכים שלא מסתיימים, מתגבשים בהחלט אבל לגמרי עדיין בסבך; אני מצליחה להסתכל על עצמי ממקום אחר. אפילו אם זה רק לפרקים.
בלי ״טיסות״. היפהיפ הוריי.
מי היה מאמין.
