אני עובדת עם המתגעגעת קצת?
או שאני לא חושבת עליך בכלל או שאני מתה בלעדיך.
אלה שתי האופציות היחידות. זה מה שהוקצה לך מלכתחילה.
הכל או כלום. כן או לא. שחור לבן. אתה רע או אתה טוב.
לא סתם אני קוראת לך daddy. היום אפילו אמרתי את זה בקול ותהיתי לעצמי. לא באמת תהיתי אבל כן הרשתי לעצמי לגעת בסיפור שמאחורי הסיפור.
הטוטאליות הזו אינפנטילית. אני לא אומרת את זה בתור ביקורת.
זה ילדותי כי רק ילד יכול לחשוב בצורה כזאת מוחלטת או במילים אחרות פשוטה (בגלל שאין לו יכולת התפתחותית לחשוב מחשבות מופשטות). אז ילד, פעוט.
המנעד פשוט.
אתה עושה לי טוב אבל אתה רע לי.
אלה ניתוחים של מבוגר שמנסה לתרץ לעצמו מצב רגשי של ילד.
במקרה שלי ילדה.
ילדה שצריכה את האינטקרציה עם המבוגר שאינו נגיש מבחינה רגשית. שמקרב ואז מרחיק . שאומר לה שהיא טובה ויפה ואז מתעלם ממנה לגמרי. שחזור מדוייק של הדינמיקה המוכרת כל כך.
זה מוכר. ובטוח. וחוזר על עצמו שוב ושוב. ושוב. ושוב.
ידיעה אינה פוטרת.
שבי עם זה.
אל תברחי מזה.
זה עושה לי פריחה.
ואז חצי מחשבה עליך הופכת לי הבטן. בדיוק כמו רכבת ההרים לפני שהסרט מתחיל למשוך את הקרון למעלה.
לפעמים אני רוצה שהקרון הזה יתהפך כשאני בתוכו.
