״כשהייתי קטנה״, הבת שלי אומרת את זה הרבה.
אז כשהייתי קטנה (וזה מתיחס ללפני רגע אפילו שיש לי תפיסת זמן שלא כמו לבת שבע) היה בי רצון בלתי נדלה להסביר לאנשים דברים. להוכיח אותם (בעיקר לרעה), ללמד אותם. בהתנשאות עילאית במסווה של אינטלקט לגרום להם להרגיש ולדעת - שהם לא יודעים שום דבר.
ואני תמיד נזכרת בתקופה שבה הייתי טבעונית. שנתיים מהחיים שלי בהן התכונה הזו שבי הגיעה לקצה קיצוני. חשבתי שגיליתי את העולם. שהבנתי דברים ושזו העבודה שלי (לא פחות) להנחות אנשים באותו הכיוון.
אני לא נגד טבעונות. היחס הפנימי שלי לעניין הגיע ממקום אחר לגמרי ולא בדיוק הבנתי את זה בזמנו.
אז כשהייתי קטנה הייתי מגיבה. מגיבה מהמקום הפצוע המדמם הכואב. להכל.
היום יש לי את היכולת לשבת בשקט ולהתבונן.
אפילו אם אני יודעת ומבינה בדיוק מה ומי עומד מולי. למדתי לבקש רשות. לשאול אם הבן אדם שמולי מעוניין לדעת או לשקול משהו שונה ממה שהוא יודע. וגם אז, בזהירות מירבית....ובחמלה ענקית. יש לי כבוד עצום לתהליך שכל אחד ואחת עובר. הרצון לעזור לאחרים היה בעיקר ניסיון לעזור לעצמי. להרגיש יותר טוב בפנים. להתעסק באחר רק לא להתעסק בעצמי.
היום אין בי רצון להנחות אף אחד. אין בי רצון ללמד או להוכיח. אין בי רצון ״שיראו״ אותי.
למדתי לקבל את מי שמולי בדיוק איפה שהוא עומד עכשיו. ככה כמו שיש.
בלי לשפוט. בלי להגיב מהפצעים שלי. מהעצב שלי.
למדתי להבחין שהתגובות שלי בעיקר באות מהטראומה - ועל כן הן תמיד לא ללא קשר למציאות העכשווית. לכן, כשאני מגיבה בטח כשאני מגיבה באופן רגשי חזק - זה מאז, מפעם.
מי שרוצה יבוא. מי שירצה יתעניין.
מי שרוצה יתקרב.
הנסיון לשכנע את העולם שיש כאן טוב - די מתאדה.
יש כאן טוב. וחוכמה. ואהבה. והכלה. ומיניות. וסקס פסיכי. ורכות. ופגיעות. והבנה. וחיוכים. וליטופים.
יש כאן אותי.
Birthday purge #1
חכו לעוד הרבה כאלה.
