אני מתקשה לומר לא.
ואז אני ״נעלמת״, ״ממציאה תירוצים״ ובעצם עושה הכל בשביל שלא תהיה אינטראקציה נוספת של מה שנתפס בעיני כלא הכרחי/מציק/מעצבן וכו.
ואז אני מתרצת לעצמי שזה בגלל שאני לא רוצה לפגוע בצד השני.
השיא היה - הגירושים.
שעזבתי אותו כי לא יכולתי לפגוע בו יותר. בום.
תכלס, במציאות שבה חייתי אז זו הסיבה היחידה שיכלה להניע אותי בכיוון הזה.
בדיוק כמו שעזבתי את החבר המתעלל בגיל 19. כי לא יכולתי להמשיך לפגוע בו.
אין הגיון. כמובן שאין הגיון. אבל מי שמצליח לחבר את החלקים (בזמן אמת או בדיעבד) מבין שהכל תמיד נעשה בחוכמה. הגוף. המוח. התת מודע. הכל עובד בסינכרון מושלם. תמיד. עם מטרה אחת בלבד - להגן עלינו.
אני שוכבת במיטה בלי תחתונים אחרי שהבאתי עבודה. חושבת על איך אתה דוהה ברקע וכמה מדהים שכשאני חושבת עליך הגוף כבר בקושי מגיב. כבר הרבה זמן לא הפכתי לילדה הקטנה שלא מסוגלת לומר לא לאבא׳לה. ואז טקסט. בדיוק אחרי שגמרתי. ילדונת. ילדונת? מה שלומך?
והדבר הראשון שאני חושבת לעצמי - אל תעני. אל תפגעי ברגשות שלו.
ומה שמתחת לתירוץ הרציונלי והמאוד מתקבל על הדעת שלי - אני מפחדת. אני מפחדת מעצמי. ממה שאני הופכת להיות לידך. ממי שאני הופכת להיות איתך.
אני בעצם לא רוצה לפגוע בעצמי יותר.
רק שאין בי שום חמלה כלפי עצמי.
וואלה. אל תתן לי לפגוע בך אבוש.
בגלל זה אתה תמיד בא, נכון?
כי אתה יודע שיש לך מניפולציה על ילדה קטנה ומפגרת.
אבל בוא, בחיים האמיתיים מחוץ לפנטזיה - אני מנקה איתך את הרצפה. לא יורקת לכיוון שלך ורואה לך מאוד מקרוב במניעים.
תפסת אותי במימד פגיע.
כמו זה שלפניך.
אחריך תבוא רק אני.
רות עבור.