הכל התפקשש. ומשם כמו חוט פרום אני לא מצליחה לדעת אפילו מאיפה להתחיל. אם בכלל יש סיכוי לנסות להחזיר דברים לקדמותם.
כן כן, כל המשפטים על לא לחזור למה שהיה קודם שהכל נהרס כדי שמשהו חדש יבנה.
משהו חדש?
כאילו מישהו בא לחיים שלי נעמד באמצע והתפוצץ. איך ולאן מכאן?
אז אני אוספת חתיכה מכאן. וחתיכה מכאן. מרימה ומסתכלת. מניחה. חושבת על עצמי.
חושבת על עצמי הרבה. לא מצליחה למצא קרש בכל הבלאגן הצף הזה שנקרא החיים שלי.
אני באיבוד. באמא של האיבוד.
ואני רק רוצה לישון. כמו שישנתי כשהייתי ילדה. הייתי מניחה את הראש על הכרית וכמו מתג הכל היה נעלם ואשכרה ישנתי.
בשבועות האחרונים הרבה דברים מקומות ריחות ומצבים צפים להם בניחותא במוח. איכשהו הם הצליחו לעבור את המחסום שהיה שם במשך שנים.
וזה זורק ומטלטל אותי לקיבינימט.
והיא שואלת אותי, מי הוא זה שזורק ומטלטל אותך כל כך?
אני חושבת על זה ויודעת את התשובה.
אבל בסופו של יום- הכל אני עשיתי. הכל אני חשבתי. הכל אני ארגנתי. הכל. אני.
אני לא יודעת איך כך זה יגמר. מתי.
אם אוכל לעצמי. בכלל.
הכל מרגיש כבד והמשפט שחוזר אצלי בראש בלופ - אני רק בן אדם אחד. איך בן אדם אחד יכול להצליח בכל כך הרבה דברים לבד?
משפט שני שנאמר אצלי בראש בלופ - אני מפחדת.
עשיתי שטות ואני מפחדת מהתוצאה.
רק ימים והם נמרחים כמו מסטיק.
כמו נאשם שמחכה לגזר הדין בחלחלה.
אז לבד לי ואני מפחדת. ואין לי כוח.
אני שונאת את ההשתקפות שלי במראה.
איך ומתי כל זה יגמר?
אני עייפה.
