מרים ספר שמונח על ערימת ספרים, מדפדף בו ואז זורק לחלל החדר שאנשים טפשים לא קוראים ספרים כאלה.
אתה צודק. אנשים טפשים קוראים אנשים אחרים ומרשים להם לתמרן אותם בדיוק של חוגה, העיקר שתצביע לאן שמכוונים.
יש לי סיכוי להנצל. אני מעדיפה למות.
משהו במלכודת הדבש הזו מוכר לי מפעם ואולי הכל קורה בשביל שאלמד סוף סוף (אולי?) לכוון את החוגה לעצמי.
כולכם חלקים ממני שאני לא מצליחה לפתור.
כולכם מתאמנים אצלי שנים ללא הפוגה מנסים ללמד אותי מתמטיקה רק שהראש שלי לא מחווט למספרים.
אני שואלת את עצמי היום, מה כל כך רע בלהשאר ילד? ילדה במקרה שלי.
הרי לא סתם אני תקועה בגוף של ילדה. אין מקריות.
לא גדלתי סנטימטר אחד מהיום שבו אחת השכנות עברה מעל הרגליים שלי - מי שעוברים לו מעל הרגליים לא גדל.
אני תוהה מה יקרה לי ומסביבי אם ארשה לעצמי ליפול לתוך תוכי. על אמת. כבד להחזיק פאסון כשכל מה שאת רוצה לעשות זה להכנע לבושה לעצב לפחד, לעצמך.
ואולי זה החוט שסוף סוף יעבור דרך המחט ויקח אותך איתו רחוק מהעץ שכבר מזמן יש לך כוח לעקור אבל את נשארת כי למדת שאת פשוט לא יכולה.
אני אוהבת את כולכם.
אבל אני בעיקר רוצה לאהוב את עצמי.
פעם חשבתי שזה בגלל שאני מחייכת יותר מדי. היום אני חושבת שזה בגלל שאני מזדהה מדי עם כל כלב בן מיעוטים שראה את הצד הקצר של המקל.
בעיקר גורסת את עצמי לרסיסים.
והיופי נשאר חבוי.
לחיים.
הֲכִי יָפְיָם בְּעֵינֵי אֵלֶּה
הַמּוּכָנִים לַחֲצוֹת
אוֹתָנוּ
מִבְּלִי לַעֲלוֹת
לַאֲוִיר
כַּפֶּלַח תַּפּוּחַ
בְּמַגָּע עִם חַמְצָן
שְׁחוֹרִים מְכֹעָרִים
מְעוּכִים נִזְקָקִים
מוּכָנִים
לְהַכֹּל
רַק מַבָּט
וְנִנָּצֵל